שאלת הבעלות על נדל"ן ביהודה ושומרון שהיו שייכים ליהודים לפני מלחמת השחרור, תוכרע רק בהסכם שלום עתידי. כך קבע היום (א', 6.2.11) בג"ץ, בדחותו עתירה של בעלי נדל"ן בחברון.
העתירה הוגשה בידי יורשיו של משה ולירו, הטוענים לבעלות על ארבע חלקות שרכש ולירו בחברון בשנת 1935. לאחר מלחמת השחרור נתפסו החלקות בידי ממשלת ירדן, שהכריזה עליהן כרכוש אויב. מתוקף זאת, הן מצויות מאז מלחמת ששת הימים בידי הממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי ביהודה ושומרון.
העותרים ביקשו להצהיר, כי יש לראות
מקרקעין אלו כשטחים שהופקעו על-ידי מדינת ישראל, או כאילו הופקעו מידי בעליהם, ולחלופין - להפקיעם עתה, לאור העובדה שאין כוונה להשיבם לחזקת בעליהם בעתיד הנראה לעין. כן ביקשו תשלום פיצויים בגין הפקעת המקרקעין ובעבור השימוש שנעשה בהם לאורך שנים רבות, בדרך שמנעה מן הבעלים ליהנות מהם.
השופטת איילה פרוקצ'יה קבעה, כי מקרקעין ביהודה ושומרון, המוגדרים "נכסי אויב", אשר הוקנו לממונה הירדני על נכסי האויב מכוח פקודת המסחר עם האויב, יצרו ניתוק של הזיקה הקניינית של הבעלים המקורי לנכס המוקנה, והבעלות בהם הוקנתה לממונה. חרף זאת, על הממונה הירדני היה לפעול להגנתו של הנכס ולשימורו, כדי שבבוא העת, בהגיע השלום, ניתן יהיה לקבוע את גורלו של הנכס במסגרת הסדר שלום, שבו עשויים להיקבע הסדרים הדדיים הנוגעים לנכסי האויב של שני הצדדים.
עוד ציינה, כי כוחות צה"ל מחזיקים באזור מאז 1967. הממונה הישראלי הפך לאחראי על הרכוש הממשלתי של ממלכת ירדן באיזור, ובכלל זה על "נכסי אויב" שהוקנו לממונה הירדני. על-פי דיני התפיסה הלוחמתית, על הממונה הישראלי הוטל לנהל את נכסי האויב כרכוש ממשלתי ירדני. משמעות הדבר היא, כי על הממונה הישראלי להחזיק בנכסים ולנהלם, והוא רשאי להפיק מהם פירות.
במצב הרגיל, שבו מעמדם של הנכסים נותר "נכסי אויב", הממונה הישראלי אינו אמור לשחררם לבעליהם המקוריים, אלא גורלם אמור להתברר במסגרת הסדרי שלום. בענייננו, התמונה מורכבת יותר לאור הסכם השלום שהושג עם ירדן בשנת 1994 והקמתה של הרשות הפלשתינית באזור, שמשמעותם המשפטית ביחס לשאלה הנדונה לא הובהרה כל צורכה.
מכל מקום, מוסיפה פרורצ'יה, מדיניות הממונה הישראלי ביהודה ושומרון, השוללת את שחרור הנכסים לבעליהם המקוריים או תשלום שווה ערכם, כל עוד לא הושג הסדר שלום, אינה טעונה התערבות שיפוטית.
"מדיניות זו מצויה במתחם הסבירות ובנויה על שיקולים ענייניים ורלוונטיים. עיקריה מושתתים על התכליות המרכזיות שבתפיסה הלוחמתית באיזור, שהן - שמירה על הסדר והביטחון באיזור, ודאגה לצרכיהם של תושבי האזור כאזרחים מוגנים. נקודת המוצא היא, אכן, כי פתרון בעיית נכסי היהודים באזור יהודה ושומרון מקומו במסגרת מו"מ מדיני ובגדרי הסדר מוסכם שיושג באיזור".
פרוקצ'יה מוסיפה: "שחרור קרקעות המוחזקות כרכוש אויב בידי הממונה הישראלי לידי בעליהם המקוריים, או תשלום שווה ערכן שלא במסגרת הסדר שלום, עלולים לפגוע בסדר הציבורי, ולגרור לתסיסה העלולה להפר את שלום הציבור ולהעצים את היריבות באיזור. מדיניות הרשות שעל פיה גורל הנכסים באזור המוגדרים כ'נכסי אויב' ייקבע במסגרת הסדרים מדיניים עתידיים הינה סבירה, בהישענה על היבטים מדיניים, ביטחוניים וחברתיים בעלי חשיבות ומשקל רב".
