היום לפני 184 שנה, ב-7 באפריל 1827, ייצר רוקח אנגלי בשם ג'ון ווקר מעין "מקלות" מגופרית על-תחמוצתית, שהיו למעשה אב הטיפוס של מה שמוכר היום כגפרור.
גודלם של המקלות היה כ-90 ס"מ והם היו מסוכנים ביותר. הפתרון לכך הופיע בשנת 1845, כשהומצא הזרחן האמורפי (האדום) וקרל לינדסטרום משוודיה, הוא שהציג לראשונה את הגפרורים מהזרחן שהיו גם בטוחים יותר.
למרות שבמשך אלפי שנים השתמשו בני האדם באש ועם הזמן למדו גם כיצד להבעיר אש, תחילה באמצעות חיכוך שני מקלות זה בזה, ומאוחר יותר באמצעות צור ופלדה, רק בשנת 1680 גילה רוברט בויל האנגלי, כי אם ישופשפו זה בזה זרחן וגופרית, הם יתפרצו בלהבה מיידית, וכך חשף את העיקרון שהביא בסופו של דבר להמצאת הגפרור המודרני.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
