|
|
אייכמן הועמד לדין באולם שהוכשר לכך, ב"בית העם" בירושלים, במשפט על כל פרטיו ודקדוקיו, שהוכן בקפידה כמעט שנה. המשפט נתן לאייכמן עוד שנתיים חיים. אפילו תיקנו את החוק כדי לאפשר לעורך דין גרמני להגן עליו במלוא המרץ.
היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, נשא את נאום התביעה, כולל הפתיחה האלמותית "שישה מיליון קטיגורים". המשפט עורר עניין-שיא בציבור, מראשיתו ועד סופו. אייכמן נידון למוות. הוא עירער, ונדחה. אחר-כך ביקשו הוא ואשתו ורה חנינה מהנשיא יצחק בן צבי. הנשיא, בשנת חייו האחרונה, דחה את הערעור, כשהוא מוסיף בכתב יד, על המסמך הרשמי, את דברי שמואל הנביא לאגג העמלקי: "כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך".
|
|
|
|
המזל הגדול ביותר: המטוס לא נפל לים
|
|
מזל שאיש לא שמע את צרחתו של אייכמן, בסמוך לביתו, בליל החטיפה, היום לפני 50 שנה. מזל שאיש לא עבר באותו רגע ולא הפריע. מזל שאיש לא גילה את מחבואם במשך תשעה ימים, אף כי בניו של הפושע הפעילו צוותי חיפוש. מזל שאיש בשלטונות התעופה לא חשד שמשהו מיוחד קורה במטוס. מזל שאיפשרו לאייכמן לעלות למטוס ללא בדיקת דרכונים כמקובל. המזל הגדול ביותר, ממש נס, הוא שה"בריטניה" הצליח לטוס ישירות מבואנוס איירס לדקר שבאפריקה, יותר מהטווח שלו, ולא נפל לים. ב-21 במאי הגיע אייכמן לארץ.
למחרת, 22 במאי, ב-4 אחר-הצהריים, הודיע דוד בן-גוריון לכנסת, בהודעה הדרמטית ביותר שנשמעה בה ב-61 שנות קיומה, על לכידתו של אייכמן.
|
|
|
|
עוד סוד אחד לא נחשף עד היום: מי היה המקור הסודי, שבדצמבר 1959 מסר לד"ר באואר את הפרטים המלאים והמעודכנים על אייכמן ומקום מגוריו, ובכך אימת את המידע שמסרה סילביה הרמן, שתחילה הטילו בו ספק. על-פי גירסה אחת, היה זה קצין ס.ס. לשעבר, שהתגורר בארגנטינה; אסור היה לחשוף אותו, מחשש שבני המושבה הנאצית בבואנוס-איירס יתנקמו בו.
לפני כעשרים שנה ביקרתי, עם רעייתי המנוחה, בבריסל. נפגשנו עם סוכן ביטוח ישראלי, שעבד בעיר, והוא הזמין אותנו לביתו, לכוס קפה. לפתע ראינו על השולחן פסל נחושת, שתי כפות ידיים, בגודל טבעי. מה זה? המארח הביט בנו במבט מסתורי-משהו ואמר: "אני גיסו של צבי מלחין, האיש שחטף את אייכמן. הוא הכין שני פסלים של כפות ידיו, שתפסו את אייכמן. פסל אחד בביתו, ואת השני נתן לנו במתנה".
|
|
|
|
|
איסר הראל, ראש המוסד דאז [סער יעקב/לע"מ]
|
|
|
ראש המוסד, איסר הראל, ישב כל הערב, חולה ומצונן, בבתי קפה בבואנוס איירס, וחיכה לדיווח. לא היו אז טלפונים סלולאריים, והחזקת ציוד קשר בולט הייתה מעוררת חשדות. הוא חיכה עד חצות, ורק אז שמע על הלכידה.
אחר-כך הגיע לבואנוס איירס מטוס "בריטניה" מיוחד של אל-על, שמטרתו הרשמית הייתה להטיס משלחת ישראלית רשמית לחגיגות 150 שנה לעצמאות ארגנטינה. המטרה האמיתית (רק ראש המשלחת, השר אבא אבן, שעמד בראש המשלחת ידע עליה) הייתה להטיס את אייכמן לארץ. ביום הקובע, 19 במאי, הולבש אייכמן במדי אל-על, הורדם פחות או יותר, והובל למטוס. אחרי קצת יותר מיממה נחת המטוס בישראל.
עם כל התכנון והמיומנות, היה להם מזל גדול, ענק, ויהיו שיאמרו סיעתא דשמיא (=עזרה מן השמים). מזל מארץ המזלות הוא, שנערה ארגנטינית נבונה בשם סילביה הרמן התיידדה עם ניקולאס, בנו של אייכמן, שבטעות חשף בפניה את שמו האמיתי. מזל על גבי מזל, שסילביה תפסה מיד עם מי יש לה עסק, והעבירה את המידע לתובע היהודי-גרמני, ד"ר פריץ באואר, שרדף במשך שנים אחרי אייכמן.
|
|
|
|
|
אדולף אייכמן בעת משפטו [צילום: AP]
|
אייכמן נתלה בכלא רמלה בחצות, בלילה שבין 22 ל-23 במאי 1961 הוא היה האדם היחיד שהוצא להורג במדינת ישראל. בתקשורת הממוסדת של אז, וגם בשל חוסר מקום, הורשו רק ארבעה עיתונאים ישראלים להיות נוכחים בתלייה. שני סוהרים קיבלו כפתורי הפעלה של הגרדום שרק אחד מהם פעל, בכוונה, כדי שכל אחד מהם יוכלו לומר לעצמו "לא אני הרגתי".
הם כינסו לאחר מכן מסיבת עיתונאים לילית ב"בית סוקולוב", ובה סיפרו את הסיפור.
גופתו של אייכמן נשרפה בתנור שבנה יצרן התנורים עמיחי פגלין, מוותיקי אצ"ל ולאחר מכן, בלי קשר, יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. נציב בתי הסוהר, אריה ניר, הריק את האפר לתוך קופסת ניקל (אברי זומרפלד, "האדם השלישי", שישב אז בכלא רמלה, טען שהיה זה סיר לילה). הוא יצא בספינת משטרה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, ושפך את האפר לים, כפי שעשו בעלות הברית לאפרם של נידוני משפט נירנברג, בהושענא רבה תש"ז (1946).
ספרים רבים נכתבו על הפרשה, ובראשם "הבית ברחוב גריבלדי" של הראל, שהיה לרב-מכר ותורגם לשפות רבות. הראל היסווה תחילה את שמות כל הסוכנים (חוץ משלום דני, שנפטר בדמי ימיו). מאוחר יותר הוציא מהדורה חדשה, ובה פרסם את שמות רובם. גם צבי ומלחין פרסמו ספרים. זה עתה יצא לאור, בתרגום עברי, ספרו של ניל בסקומב, "המצוד אחרי אייכמן", הכתוב כספר מתח, מסכם את כל הפרסומים הקודמים, ומוסיף עליהם ראיונות אישיים וחומר אחר. שמות כולם נחשפו, חוץ מאחד: רופא מרדים מבית חולים גדול, שלא היה עובד המוסד, וצורף למשימה. הוא קרוי "ד"ר מוריס קפלן", אך אין זה שמו האמיתי. מלחין, שהפך לאמן-פסל, ומשה תבור, נפטרו לפני מספר שנים.
|
|