דנציגר: לא משלמים לנו כדי שנפסוק בצורה זהה

בשנים 2007-2006 ניתנה דעת מיעוט רק ב-2% מפסקי הדין האזרחיים בבית המשפט העליון. ממצאים אלו, ממחקר שטרם פורסם, עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים. כך גילה (יום ג', 22.5.12) שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, במושב על דעת הרוב ודעת המיעוט בבית המשפט העליון שהתקיים בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין.

דנציגר הציג את שתי הדעות ביחס לקיומן של דעות מיעוט. האחת טוענת, כי פסקי דין אחידים תורמים לאמון הציבור; האחרת טוענת, שדווקא דעות המיעוט מחזקות את האמון משום שהן מבססות את עצמאותם של השופטים. המתנגדים אומרים שדעות המיעוט פוגעות בסולידריות ובקולגיאליות בין השופטים; התומכים אומרים שהדבר גורם למפסיד להתייאש מחיפוש הצדק בבית המשפט. המתנגדים אומרים שריבוי דעות יקשה על גזירת שורה תחתונה מפסקי דין ויתמרץ בעלי דין לצאת נגד הפסיקה; התומכים אומרים שגיוון דעות מעשיר את השיח המשפטי ומביא להתפתחותו.

דנציגר עצמו, כך אמר, תומך נלהב בגיוון דעות ומתנגד נחרצות למתן עדיפות לסולידריות בין שופטים. "זה דבר יפה, אבל אנחנו לא מקבלים משכורות כדי להחליט אותו דבר בכל עניין", אמר. הוא ציטט את דבריו של אהרן ברק, לפיהם אין להבטיח יציבות ועקביות בלי להבטיח שינוי - דהיינו: התנגדות לגישה לפיה מיעוט הדעות שהוא שיבטיח את היציבות. "שופט צריך תמיד להחליט על-פי מיטב דעתו ומצפונו", קבע דנציגר. יצוין, כי דנציגר עצמו היה במיעוט מתמיד בבית המשפט העליון בנושא הלכת אפרופים בנוגע לפרשנות חוזים.

דעת מיעוט בפלילים יוצרת ספק סביר

עו"ד אלי זהר אמר, כי דעת הרוב והמיעוט בעייתית כאשר עורכי דין רוצים לייעץ ללקוחותיהם כיצד לנהוג, שכן עליהם לשקול מהו המצב המשפטי הנכון. "אם יש דבר שפוגע בשלטון החוק, זהו חוסר-ודאות ולא קיומן או אי-קיומן של דעות מיעוט", אמר זהר בהתייחסו למקרים בהם "דעת המקרים הפכה את העניין על פניה". זהר הציע לקבוע, כי במקום בו יש שינוי הלכה בעניין אזרחי - הוא יועבר להרכב של לפחות חמישה שופטים ויידרש רוב מיוחד. ואילו במשפט פלילי, בכל המשפטים הנדונים בהרכב שבהם הענישה עולה על חמש שנים ומעלה ומתעוררות סוגיות עקרוניות - שוב תידרש הכרעה ברוב מיוחד בהרכב מורחב.

הסניגורית הארצית לשעבר, ענבל רובינשטיין, סבורה גם היא שגיוון דעות מגביר את אמון הציבור, אך התוצאה של דעות מיעוט במשפט הפלילי צריכה להיות הפוכה מאשר היום. לדעתה, כאשר שופט מזוכה בדעת מיעוט בערכאת ערעור - נוצר ספק סביר ויש לזכותו בכלל. "הרוב המכריע של התיקים מוכרעים על-פי עדות יחידה וממצאי מהימנות, והתחושה היא של הגרלת לוטו", טענה.

פרופ' עמנואל גרוס מאוניברסיטת חיפה הדגים כיצד בית המשפט העליון הפך מספר פעמים את ההלכה בנושא העד השותק, עד שנקבעה הלכה מחייבת בהרכב ראשון מסוגו של 11 שופטים וברוב של שישה כנגד חמישה. לדעת גרוס, יש לאפשר הרשעה בפשיעה חמורה רק אם היא פה אחד. "אם שופט אומר שלא שוכנע באשמתו של הנאשם, יש לנו הרשעה ברוב של שני שלישים בלבד - בעוד ההכרעה מעבר לספק סביר צריכה להיות מעל 90%", טען. לבסוף הציע לצלם משפטים פליליים, כך שגם שופטי ערכאות הערעור יוכלו להתרשם ממהימנותם של עדים.

בארה"ב לא אוהבים דעות מיעוט

דקאן הפקולטה למשפטים במכללה למינהל, פרופ' יורם רבין, הזכיר דעות הנשמעות בבית המשפט העליון בארה"ב ולפיהן יש למעט ככל האפשר בדעות מיעוט. בין היתר אמרה השופטת רות באדר-גינזבורג, כי דעת מיעוט רצויה כאשר היא משפרת את דעת הרוב. היא עצמה אמרה, שהיא כותבת דעת מיעוט במחשבה מה תהיה הדעה עשרות שנים קדימה, דהיינו: האם ייתכן שבעתיד היא תהפוך לדעת הרוב.

הפרשן המשפטי של כלכליסט, עו"ד משה גורלי, טען שהחלטה פה אחד לאו-דווקא מגבירה את אמון הציבור. הוא הביא כדוגמה את ההחלטה לאפשר עדות מוקדמת של משה טלנסקי במשפט אולמרט, שהתקבלה פה אחד הן במחוזי והן בעליון; לדברי גורלי, כמעט כל המשפטנים איתם דיבר, חלקו על ההחלטה. הוא גם הזכיר, כי כאשר אישר בג"ץ ברוב של שישה נגד חמישה את חוק האזרחות, החלו שמועות לפיהן מועד פרסומו של פסק הדין נדחה כדי להגיע לרוב זה. עם זאת, אמר גורלי, מבחינת אמון הציבור - אין דרך טובה יותר מאשר הכרעה ברוב. הוא גם אמר, כי עיקרון של הרשעה פה אחד יעניק זכות וטו לשופט אחד, ותוצאה זו פחות טובה מאשר המצב הנוכחי.