בשבת ב-14:00 תעלה נבחרת ישראל על הדשא ותנסה לרשום ניצחון ראשון בקמפיין מוקדמות גביע העולם. לא. לא טעיתי. המשחק אכן יהיה בשבת בצהריים. רק שלא מדובר בנבחרת ישראל בכדורגל אלא בנבחרת שלנו ברוגבי. נו טוב, אתם אולי אומרים לעצמכם. רוגבי. את מי זה בדיוק מעניין... ובטח הנבחרת שלנו היא אסופה של קיבוצניקים מתלהבים שאוהבים לתת ולקבל מכות... אז זהו, שלא. אני מניח שכמעט אף אחד לא מודע לכך שנבחרת הרוגבי של ישראל מדורגת במקום ה-56 בעולם והיכן מדורגת הנבחרת של אלי גוטמן? רק במקום ה-82.
נבחרת הרוגבי, שבה משחק נתן עמוס, אחיו של דני עמוס, שוער קרית שמונה, נמצאת במגמת עלייה מתמדת, בעוד נבחרת הכדורגל נמצאת בתהליך של צניחה חופשית. ואם מישהו חושב שזה מקרי ואין קשר בין הדברים, שימשיך לחשוב. שימשיך לעצום עיניים, שימשיך להיות אטום ולהיות בטוח שהוא יודע הכל.
אני לא תמים. רוגבי היה ויישאר ענף ספורט זניח בישראל. ולמרות שהיציע היחיד באיצטדיון המיושן במכון וינגייט יהיה מלא בשבת בצהריים בכאלפיים אוהדים נלהבים, שחיים את המשחק ומבינים אותו, כותרות מדורי הספורט ביום ראשון יעסקו בנבחרת של גוטמן ובמעלליה בערבות לוקסמבורג.
כי כדורגל הוא הספורט הלאומי, וגם אם נבחרת הכדורגל נראית כמו גרוטאה, היא תמשיך לרתק את חובבי הספורט בארץ. גם אם למשחק ביום שלישי מול לוקסמבורג יגיעו לאיצטדיון רמת גן מספר צופים דומה לכמות שתגיע בשבת לוינגייט.
כי מה שקורה לנבחרת הוא דבר עצוב. הדיווחים בתקשורת מדברים על אווירה דיכאונית בקרב השחקנים. אלי גוטמן מנסה לשדר "עסקים כרגיל", כשגם לו ברור שאף אחד לא קונה את זה. הוא נראה שבור, מיואש, חסר אונים, אולי מצטער שלקח בכלל את הג'וב. אבל ריבונו של עולם, מה קרה כאן? האם נבחרת ברזיל הפסידה לבוליביה? האם אלופת העולם ספרד הושפלה ע"י אנדורה?
בואו נשים דברים על דיוקם. ישראל פתחה את הקמפיין עם תיקו בחוץ מול אזרבייג'אן, נבחרת שבבית עושה צרות לכל יריבה, גם ליריבות טובות בהרבה מאיתנו. כלומר, תוצאה סבירה. אחר כך הגיע הפסד ביתי לרוסיה, נבחרת שעולה על ישראל בכל פרמטר. שוב, תוצאה הגיונית. לא ה-4:0, אבל ההפסד.
אז נכון, מרבית העיתונאים והפרשנים כבר הפנימו שאנחנו לא מספיק טובים כדי להעפיל למונדיאל או ליורו, מה שאגב לא היה כל כך ברור לאותם פרשנים עצמם רק לפני שנה. ובכל זאת נותרו עדיין כאלו שממשיכים באותה מנטרה שאבד עליה הכלח, שממשיכים לזלזל בכל יריבה. "מי זו בכלל לוקסמבורג?" הם ממשיכים לומר. סליחה, מי זו בכלל ישראל?
הפער האיכותי בין ישראל ללוקמסבורג קטן מאי פעם בעבר. אנחנו בירידה, הם בעלייה. ולכן כל תוצאה אפשרית בשישי בערב. במיוחד שהמוראל בנבחרת הישראלית בשפל המדרגה, ולוקסמבורג "מריחה דם" ויודעת שזו הזדמנות בלתי חוזרת עבורם לנצל את המצב לטובתם.
אבל למה זה צריך להיות כך? למה כולם בארץ במרה שחורה, בדיכאון? למה מדברים על "נבחרת במוות קליני"? כשנבחרת שוייץ של אוטמר היצפלד הפסידה ללוקמסמבורג בבית. כן, בבית! לפני 4 שנים, זו הייתה סנסציה מטורפת. אבל היצפלד לא התפטר, בשוייץ לא הכריזו על אבל לאומי. הבינו שזה דבר שיכול לקרות, שינסו מותניים וסיימו את הקמפיין במקום הראשון ועם כרטיס למונדיאל.
אבל אצלנו? או שעולים למונדיאל (או ליורו) - או שזה כישלון טוטאלי וכולם צריכים ללכת הביתה. הכל קיצוני, אין מצבי ביניים. זה או שחור או לבן. אין אפור. ואנחנו הרי הכי אפורים שיש. למה? מה קרה?? מי אנחנו? ולא מדובר כאן בהתרפסות, בתבוסתנות, אלא בהכרה במציאות.
הבעייה היא שאף אחד לא מוכן להודות בכך בפומבי. לא יו"ר ההתאחדות אבי לוזון, לא השחקנים ולא המאמן הלאומי. חלק מהשחקנים אמרו השבוע שלמרות הפתיחה המאכזבת "אם ננצח את שני המשחקים מול לוכסמבורג עדיין יהיה לנו סיכוי להעפיל למונדיאל". אולי מספיק כבר עם השטויות האלה? לא היה לנו סיכוי לפני שהקמפיין נפתח, אז עכשיו??
וגוטמן? הוא לא מסוגל להוציא מהפה את המילים "אין לנו סיכוי". כאילו אם יאמר את הדברים, יודה בתבוסתנות וברפיסות לאומית. כאילו יוקע כבוגד במולדת. איזה קישקוש. בדיוק בגלל האמירות המופרכות הללו, ובגלל אי היכולת הנפשית להודות בחולשתנו ובמעמדנו האמיתי, נוצרת תחושת הדיכאון.
אז הגיע הזמן להחליף את התוכנה, לעשות ריסטרט, להתחיל לחשוב מציאותי וחיובי. להתייחס לקמפיין כמו שמתייחסים אליו החבר'ה מהרוגבי: "אנחנו אנדרדוג, אין לנו מה להפסיד, נכבד את היריב, נעלה וניתן את כל מה שיש לנו, נחשוב חיובי, נטרוף את הדשא, נאהב את מה שאנחנו עושים". ואולי אז משהו פה יזוז. לא רגע אחד לפני זה.
