בפרשת ראשונטורס מבקשת המדינה מבית המשפט העליון להתערב בצורה מסוימת בממצאי עובדתיים של בית המשפט המחוזי, בנימוק שמדובר באחד המקרים החריגים בהם ניתן לעשות זאת בערכאת ערעור - שכן הממצאים מבוססים על היגיון וניתוח ולא על הראיות.

"הספק בדבר אשמת המשיב נשען, איפוא, בעיקר על נימוקים שבהערכה ביחס לאפשרות התממשותם של תרחישים כאלה ואחרים בכל הנוגע למשולש היחסים שבין המשיב ושתי העוֹבדוֹת בלשכתו [שולה זקן ורייצ'ל ריסבי-רז], וזאת כששתי העוֹבדוֹת מרמות בפועל את הארגונים, עומדות בקשר ישיר עם סוכנות הנסיעות ראשונטורס, ואף מורות לסוכנות הנסיעות האמורה להנפיק חשבוניות כוזבות ששימשו אותן לביצוע מעשי המירמה", מסבירה המדינה.

המדינה מבקשת מבית המשפט העליון לקבוע, כי "אין כל 'סבירות' בספק שמצא בית משפט קמא הנכבד בתשתית הראייתית המרשיעה. שכן, הספק מבוסס על שרשרת ארוכה של הנחות מרחיקות לכת, שקיומן המצטבר והסינרגטי הינו בגדר אפשרות רחוקה עד מאוד, ואף פנטסטית ממש".

במישור המשפטי אומרת הפרקליטות, כי בית המשפט המחוזי לא דן בהכרעת הדין בשאלה האם אין לראות את אולמרט לכל הפחות כמי שעצם את עיניו לאפשרות שזקן וריסבי-רז גובות מימון יתר מן הארגונים שלפניהם הוא מופיע. לטענתה, גם אם המחוזי סבר - מה שהמדינה אינה מקבלת - שלאולמרט לא הייתה מודעות ממשית להתנהלות המירמתית של זקן וריסבי-רז, הרי שנכון היה לבחון את השאלה האם הוא נהג מתוך אדישות ושוויון נפש לאפשרות שהשתיים פועלות במירמה כלפי הארגונים.

המדינה תוקפת בחריפות את בית המשפט המחוזי, אשר לדבריה "שגה בכך שהניח כל הנחה אפשרית - ואולי גם הנחות שהן על גבול הבלתי-אפשרי, במיוחד כשהן מצטברות אלו לאלו - לטובת המשיב. בית המשפט הסיק כי אשמתו של המשיב לא הוכחה מעל לספק סביר, חרף קיומם של מסמכים שונים שעל פניהם מוכיחים כי המשיב ידע על קיומם, ואף נתן הנחיות, ביחס לכספים העודפים ועל השימוש שנעשה בהם.

"נכונותו של בית משפט קמא הנכבד להניח כי כל מסמך שאין בו התייחסות בכתב של המשיב, לא הגיעה לידיעתו מעולם; כי מסמכים אחרים, שהגיעו אליו בוודאות, לא היו 'ברורים' לו, שיקפו 'תמונה חלקית' או 'לא קיבלו תשומת לב רבה' (ולחלופין, קיבלו תשומת לב רבה מדי); כי חרף ההנחיות המפורשות שהמשיב נתן לגבייה כפולה, אין זה בלתי סביר שהאמין שריסבי-רז 'תבין' שהיא צריכה להתעלם מחלקן ולגבות רק פעם אחת (דבר שלא קרה בפועל, כידוע); וכי גם כאשר נדלקה, סוף-סוף, 'נורה אדומה' לפניו, והמשיב ביקש לשוחח על כך עם ריסבי-רז, ייתכן שסבר שהמשיבה 'טיפלה' בכך (מבלי לוודא זאת בדרך כלשהי); כל ההנחות הללו, בוודאי בהצטברן יחדיו, מצביעות על כך שהספק ה'סביר', כביכול, אינו סביר כל עיקר, וכי אין מקום לקבל, איפוא, את ה'שיקולים שבהיגיון' שהובילו לאותה מסקנה מזכה".

עוד נטען בערעור, כי מודעותו של אולמרט למעשי המירמה שבוצעו בידי זקן וריסבי-רז הוכחה מעל לספק סביר. "מסקנתו הסופית של בית משפט קמא הנכבד, לפיה לא הוכח מעל לספק סביר שהמשיב ידע על גביית הכספים העודפים ועל השימוש שנעשה בהם, מושתתת על רצף ביטויים של אי-מתן משקל למשמעותן הסינרגטית של העובדות שקבע בית המשפט עצמו, ומחליפה אותם ברצף ארוך ו'מרשים' לא פחות של הנחות, שגם אם כל אחת ואחת בפני עצמה לא הייתה 'בלתי-סבירה', הרי שהצטברותן יחד, תוך 'דילוג' מ'אחות אל אחותה', ראוי היה שיעלים כליל את קיומו של ה'ספק הסביר".