המדינה טענה: חתמנו הסדר טיעון בלתי חוקי

אין זה מחזה שכיח, בלשון המעטה, לראות את נציגי המדינה מתייצבים בערכאת ערעור ומבקשים לבטל הסדר טיעון שאושר בערכאה הקודמת - ועוד בטענה שההסדר היה בלתי חוקי. אבל זה בדיוק מה שטענו עורכי הדין אלעד בורובסקי וענאן גאנם מפרקליטות מחוז חיפה (פלילי) בפני שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, כמאל סעב.

במסגרת הסדר טיעון, הודה חאתם כיואן בשורה של עבירות תנועה ונקבע שהוא ירצה ארבעה חודשי עבודות שירות, יידון לשמונה חודשי מאסר על תנאי ורשיונו ייפסל ל-24 חודשים "שיהיו חופפים לכל פסילה אחרת". השופטת הדס אסיף קיבלה את ההסדר, אך קבעה שהפסילה תהיה במצטבר לכל פסילה אחרת - החלטה משמעותית לנוכח העובדה שנגד כיואן הייתה תלויה ועומדת פסילה על תנאי.

כיואן ביקש מבית המשפט המחוזי לאשר את הסדר הטיעון כלשונו, וכאן נכונה לו ולסעב הפתעה: המדינה ביקשה לדחות את הערעור בנימוק שהסדר הטיעון - עליו כמובן חתמו נציגיה - היה בלתי חוקי. הנימוק שלה: סעיף 42 לפקודת התעבורה אינו מאפשר להטיל פסילה חופפת ולכן ברור שהיא צריכה להיות מצטברת. עו"ד ישי ניב מהסניגוריה הציבורית, שייצג את כיואן, הפנה את תשומת הלב לכך ששנים על שנים מטילים בתי המשפט פסילה חופפת והמדינה לא טענה דבר.

סעב הודה, כלשונו, שיגע אך לא מצא פסקי דין הדנים בטענה זו של המדינה. לכן, יש לחזור לבסיס - לחוק. אותו סעיף עליו הסתמכה המדינה, קובע: "הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת". לכאורה - הצדק עם המדינה: נאמר במפורש "מצטברת". אבל יש בהמשך עוד סעיף: הפסילה "תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת".

המילים האחרונות הללו, קבע סעב, הן המכריעות: "כפי שבית משפט רשאי להורות כל הוראה אחרת ביחס לתחילת מניין עונש הפסילה, הרי שהוא רשאי גם על-פי הסיפא של סעיף 42 (א) להורות על חפיפת עונשי פסילה והראייה שבתי המשפט נוהגים בדרך זו מזה שנות דור כדבר שבשגרה". וחוץ מזה, אם בית המשפט מוסמך להורות על חפיפת עונשי מאסר - אין שום סיבה שלא יהיה מוסמך להורות על חפיפת עונשי פסילה.

בטרם קיבל את הערעור והורה שהפסילות יהיו חופפות, הוסיף סעב עקיצה למדינה: "על-פי הפסיקה והדין המערער היה רשאי לסמוך את ידיו על עיקרון בסיסי האומר כי המשיבה כמי שמופקדת על האינטרס הציבורי וקיום החוק, פועלת על-פי חוק ולא תסכים להסדרי טיעון בלתי חוקיים ומכאן שהמערער היה רשאי לצפות שהמשיבה תגן על הסדר הטיעון".