עבודה זרה או עבודה בעיניים

כמה פשלות מסוגל משרד הפנים לעשות במקרה פשוט שבו נטען שמסגרייה מעסיקה שלא כחוק שני עובדים זרים? מתברר שהרבה, הרבה מאוד. וכמה זמן צריך לקחת להגיש כתב אישום בעבירה כזו? מתברר שהרבה, הרבה מאוד. וכמה זמן צריך בית הדין לעבודה כדי להכריע? מתברר שהרבה, הרבה מאוד.

מסגריית יהוד ובעליה הואשמו בשנת 2008 בהעסקת שני עובדים מרומניה ללא היתר בשנת 2003; פסק דינה של שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, ד"ר אריאלה גילצר-כץ, ניתן ב-4.11.13. עשר שנים אחרי שפקחי המשרד ביקרו באותה מסגרייה. אילו לפחות הזמן הרב הזה היה מנוצל כדי לנהל הליך תקין - מילא; אבל משרד הפנים לא הניח טעות אחת שלא עשה לאורך הדרך, והנה העיקריות שבהן.

• שמות העובדים המופיעים בכתב האישום אינם זהים לחלוטין לאלו שברשימות עובדי המסגרייה שהמדינה עצמה הציגה כראיה.

• תעודת עובד ציבור שהגישה המדינה לימדה, כי אחד העובדים גורש מהארץ שישה שבועות לפני שכביכול נראה ביהוד.

• החקירות התבססו על צילומי דרכונים ולא על דרכונים מקוריים, והצילומים בחלקם אינם ברורים.

• התיעוד מלמד כביכול שאחד הנאשמים נחקר ארבע פעמים באותו יום. על כך אומרת גילצר-כץ: "מדוע חוקרים את הנאשם מספר פעמים ביום? הסברי המאשימה כפי שעלו בפרוטוקול אינם מתיישבים עם השכל הישר ומעוררים תמיהות באשר לאמיתות גביית העדויות ולנאמר בהן".

• תיאור המקרה, שהוא הראיה העיקרית עליה הושתת כתב האישום, "לוקה בחסר וספק רב אם ניתן להסתמך עליו".

• העובדים הזרים לא הובאו לעדות כדי להוכיח שאכן המסגרייה היא שהעסיקה אותם. יתרה מזאת: הם אמרו בחקירתם, כי הועסקו בידי חברה אחרת.

• עדויות העובדים הזרים נגבו ללא מתורגמן מרומנית.

• למסגרייה היה היתר להעסקת עובדים זרים, היא פעלה להארכת ההיתר, הייתה המלצה של שירות התעסוקה להיענות לבקשה והתהליך התמשך רק בשל התמהמהות של המדינה. גילצר-כץ אומרת, כי ספק אם במצב זה היה בכלל מקום לשגר למסגרייה את פקחי משרד הפנים.

גילצר-כץ מסכמת: "על המאשימה היה להביא בפני בית הדין ראיות כי אומנם הנאשמים העסיקו עובדים זרים שלא כדין, אולם היא כשלה בכך. כאמור, כלל לא ברור מי הם אותם עובדים זרים שנתפסו על-ידי התמ"ת ומה הקשר שלהם, אם בכלל, לנאשמים. המאשימה לא הצליחה להוכיח קשר כלשהו בין העובדים המופיעים בכתב האישום לבין הנאשמים, בוודאי לא ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים".