מחילת חוב של בעל מניות יחיד לטובת חברה שבבעלותו עשויה להיות עסקה מלאכותית, וככזו - להיפסל בידי פקיד השומה. כך קובע (יום א', 27.4.14) בית המשפט העליון.

המשקיע יהודה שנהב רכש בשנת 1992 את חברת אווז ישראל והזרים לה הלוואות בעלים בסך 4.5 מיליון שקל. ואולם, בשנת 1997 מחל שנהב לחברה על חוב בסך 3.4 מיליון שקל, בנימוק שלא נראה שהיא תוכל לפרוע אותו בעתיד הנראה לעין; בהמשך עודכן הסכום ל-4 מיליון שקל.

באותו מועד, נוצר לשנהב רווח של 3.5 מיליון שקל מהחלפת מניותיו בחברת הביטוח מגדל במניות בחברת לאומי אחזקות ביטוח (ששלטה אז במגדל). הוא ביקש שלא לשלם מס של 50% על רווח זה, בנימוק שיש לקזזו מול הפסד ההון שגרמה לו מחילת החוב לאווז ישראל. פקיד השומה סירב בקובעו שמדובר בעסקה מלאכותית, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של שנהב וכך החליט גם בית המשפט העליון.

השופט יצחק עמית קובע, כי לא היה כל טעם מסחרי במחילת החוב, שכן לא הובאה שום ראיה לכך שאווז ישראל לא הייתה מסוגלת לפרוע את החוב; בכך התקיים הבסיס העיקרי לקביעה שמדובר בעסקה מלאכותית. עמית מעיר, שאם הייתה מתקבלת עמדתו של שנהב, לפי די בכך שהנושה מצהיר שסיכויי הגבייה קלושים כדי למחוק את החוב - ניתן היה לעקוף בצורה זו את המבחנים שנקבעו להכרה בחוב אבוד.

עוד מצביע עמית על סמיכות האירועים בין מחילת החוב לבין החלפת המניות של שנהב, וכן על זהות הסכומים - אינדיקטורים נוספים לכך שמחילת החוב נוצרה רק לצורכי מס וכדי להימנע מתשלום המס בגין החלפת המניות. שנהב חויב בהוצאות בסך 30,000 שקל. המשנה לנשיא מרים נאור והשופט נעם סולברג הסכימו עם עמית. את שנהב ייצגו עוה"ד שרון זיו ומאיר פורת, ואת המדינה - עו"ד יורם הירשברג.