מי שהסתובב ברחובות פולין במים ששי ושבת האחרונים (25-26 באפריל) עלול היה לחשוב כי הוא נמצא בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, טרום הכיבוש הנאצי. קולות שירה של ״לכה דודי לקראת שבת״ עלו מבתי כנסת רבים שהמו אדם. בבית הכנסת נוז׳יק בורשה המתינו מאות רבות בחוץ כדי שיתפנה מקום במניין נוסף. ואכן שלושה מניני תפילה התקיימו בבית כנסת זה בהם עבר לפני התיבה דודו פישר. בנוסף לבית הכנסת ״נוז׳יק״ הפכו אולמות רבים בבתי המלון בבירת פולין לבתי כנסת.

עלית כוחה של מפלגת הימין הקיצוני בהונגריה והתגברות התופעות האנטישמיות במדינה זו כולל התנכלות ליהודים וחילול קברים הביא את ראשי "מצעד החיים" מכל רחבי העולם לקבל החלטה לחרוג מהנוהל הקבוע של המצעד בפולין וליטול חלק בשורת אירועים מיוחדים בבודפשט, עוד קודם ליום השואה.

האווירה האנטי-יהודית בעולם החמירה בשנת 2013, משום שהאנטישמיות עוברת במספר גדל של מדינות מן השוליים הקיצוניים מימין ומשמאל אל מרכז החברה, וביטוייה הפכו למעשה לתופעה יום-יומית. כך קובע (יום א', 27.4.14) הדוח השנתי על מצב האנטישמיות, שמפרסם מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב.

מוקדש לבלה שיבק לבית פלדמן

איך אפשר שלא לנגוע בפצע. הוא חצי יבש ומגרד... נורא. גירדתי מסביב, מנסה להערים עליו, שלא ירגיש, שלא אקלף את הקליפה שהתחילה להתקשות והוא יתחיל "לחיות" מחדש. הוא "מת" להראות את האדום האדום שלו. רק מסביב לקליפה, בצבע בורדו כהה, הותיר הילה אדומה נראית לא נראית. ואני, בציפורן דהויה עושה סיבובים סיבובים מסביב לקליפה ומתענגת... אה, כמה טוב לגרד, מין תענוג שאי-אפשר להסביר. תענוג חולני שכזה. איך שהפצע הזה מזכיר לי את עצמי. גם אני כמוהו, עם קליפה, כמעט קשה, מגרדת סביבו... ומתענגת? אולי הבדידות משחקת כאן תפקיד ראשי. איזה זיכרונות כבר יש לי שאפשר "להתענג" עליהם. טוב, אז מה אם אני רווקה זקנה. היום זה in. נשים אוהבות להיות עצמאיות, שרפו חזיות במצב טוב כדי לקבל מעמד, אז לוותר על זה? והמכות... מי לא מקבלת היום מכות? אפילו פרסמו בעיתון על פרופסור אחד שהרביץ לאשתו, או על קריין שניפח לאשתו את הפרצוף. אז מי אני שאצא דופן?