המשטרה מנעה שלא כדין מיהודה גליק במשך שנתיים לעלות להר-הבית, תוך שהיא ממציאה עילות שאינן קיימות ופועלת משיקולים תקשורתיים. כך עולה מפסק דינה של שופטת בית משפט השלום בירושלים, מלכה אביב, אשר חייבה את המשטרה (יום א', 1.3.15) לפצות את גליק ב-500,000 שקל ולשלם לו הוצאות בסםך 150,000 שקל.

גליק מתפרנס מהדרכת מטיילים בהר-הבית, והוא תבע את מלוא הסכום בו זכה בטענה שהאיסור שהוטל עליו בשנים 2013-2011 פגע קשות בפרנסתו. האיסור הוטל בפברואר 2011, שלושה ימים לאחר שידור כתבה בערוץ 10 ולפיה גליק התפלל על ההר. המשטרה טענה, כי בכך הפר גליק את הנהלים ולכן הייתה הצדקה למנוע את עלייתו להר.

אביב דוחה לחלוטין את כל הסבריה ונימוקיה של המדינה. היא פותחת באומרה, כי הזכות ליהודים להתפלל על הר-הבית נובעת מזכות היסוד של חופש הפולחן, וניתן להגביל אותה רק במקרים חריגים. אביב גם דוחה את הטענה הנפוצה, כאילו קיימת החלטת ממשלה המגבילה תפילת יהודים על ההר, באומרה שהחלטה כזו לא הוצגה בפניה או בפני בית משפט אחר כלשהו, ובציינה שבפועל מורשים יהודים להתפלל על ההר.


אין נהלים כתובים


עוד אומרת אביב, כי טענתה של המדינה כאילו תפילותיו של גליק מסכנות את שלום הציבור, נטענה בעלמא ולא הובאה לה כל ראיה. יתרה מזו: מפקד המקומות הקדושים, ניצב-משנה אבי ביטון, אך אישר בעדותו, כי גליק אינו מפר את הסדר. פעילותו של גליק למען עליית יהודים להר-הבית אינה עילה למנוע ממנו עצמו את העלייה, קובעת אביב. היא גם מציינת, שהמשטרה הודתה שלא הייתה בידיה בפברואר 2011 עילה נקודתית להטלת האיסור על גליק, וכי שוטר ואיש וקף שנכחו בעת הביקור שתועד בערוץ 10 לא התערבו בזמן אמת.

טענה מרכזית נוספת של המדינה הייתה, שגליק הפר את הנהלים הנוהגים בהר-הבית. אביב אומרת, שהיא דרשה להציג בפניה נהלים אלו - ואז התברר שהם אינם קיימים. האפשרות לנקוט הליכים פליליים או מינהליים בהעדר נהלים ברורים, אינה עולה בקנה אחד עם משטר דמוקרטי, קובעת אביב. עוד היא אומרת, כי סמכותה הכללית של המשטרה למנוע הפרות סדר ולשמור על הסדר הציבורי, לא יכולה לבוא במקום נהלים ברורים וידועים מראש - בפרט במקום כה רגיש כמו הר-הבית. באופן ספציפי, המשטרה לא הוכיחה שמעשיו של גליק הצדיקו את הפעלת אותה סמכות כללית.

עוד אומרת אביב, כי בפועל קיימים נהלים בלתי כתובים, ובהם איסור על תפילה ברבים של יהודים בהר-הבית. היא מעירה, כי לא ברור מהו מקורם של נהלים אלו והאם בכלל יש להם תוקף, לאור הפגיעה בחופש הפולחן. בכל מקרה, בביקורו של גליק בהר לא נראה שהוא מתפלל, ורק הקריין נתן פרשנות לתנועות ידיו כאילו הן מסווה לתפילה.


התעמרות והפיכתו לבן ערובה


אביב תוקפת גם את העדר המידתיות, בכך שכאמור המשטרה מנעה מגליק במשך שנתיים לעלות להר. היא מציינת, כי המדינה הציגה בפניה סיכומי דיונים שנערכו בנושא, אך מדובר בדפים שלמים מושחרים ולא ניתן ללמוד מהם דבר. המסקנה המתבקשת מהסתרה זאת, אומרת אביב, היא שהאמור בהם אינו מיטיב עם המדינה ואולי אף מצביע על שיקולים פסולים. המדינה גם לא הסבירה מדוע לא קצבה מראש את תקופת ההרחקה, ומכנה את התנהגותה "התעמרות בגליק והפיכתו לבן ערובה". מדובר בהתנהלות חמורה של המשטרה, היוצרת חשש שאכן ביסודה עמדו שיקולים זרים, אומרת אביב.

גליק טען, כי האיסור הוטל משום שבאותה עת ניהל הליכים משפטיים נגד המשטרה, אך אביב דוחה טענה זו. היא סבורה, כי הנימוק האמיתי נעוץ בשידור הכתבה בערוץ 10 ואומרת על כך, שהתקשורת אינה אמורה להכתיב את סדר היום של המשטרה, ושחופש הביטוי אינו גובר על חופש הדת. אביב גם מעירה, שכתב ערוץ 10 סיפר שנאסר עליו לצלם בהר והוא התחכם וצילם במסרטה ביתית - אך נגדו לא ננקטו צעדים כלשהם. לדעת אביב, האיסור שהוטל על גליק היה ה"פתרון" (כך במקור) שמצאה המשטרה לביקורת התקשורתית שהוטחה בה באותה כתבה.

המדינה טענה שבכל מקרה יש לה פטור מלפצות את גליק, משום שהמשטרה פעלה במסגרת סמכותה, אך אביב דוחה טענה זו. לדבריה, האיסור לא נעשה "בתחום ההרשאה החוקית" בה פועלת המשטרה, שכן לפי הפסיקה - היא חייבת לדאוג שיהודים יוכלו להתפלל בהר-הבית, ולא למנוע זאת מהם. "האיסור על התובע לעלות להר-הבית נעשה ללא שיקול ראוי, בשרירות, ורק בשל החשש מתוצאותיה של הכתבה הביקורתית ששודרה. אין לכך ולא כלום עם מעשיו של התובע עצמו", קובעת אביב.


לא להעניק גיבוי


"אין זה ראוי כי תהיה משטרה הססנית, אך חמורה הרבה יותר היא האפשרות של משטרת כוח שרירותי חסר גבולות ופיקוח", ממשיכה אביב. היא מאריכה ומדגישה, כי אין זה המקרה היחיד בו נעשה שימוש שאינו ראוי בכוח השררה בידי מי שהכוח בידיו, ולא רק המשטרה. במקרים כמו הנוכחי, ממהרת המדינה להגן על עובדיה גם אם סרחו, ובכך היא מעניקה עידוד עקיף לפעולות פסולות. אם עובדים כאלו היו יודעים שלא יזכו להגנת המדינה, סבורה אביב, היה מספר המקרים הללו פוחת במידה ניכרת. במקרה של גליק, גם הופרו ברגל גסה עקרונות הקוד האתי של המשטרה.

בהתייחסה לגובה הנזק שנגרם לגליק אומרת אביב, כי לא היה כל מקום לנוקשות בה דחה ביטון שוב ושוב את בקשותיו לעלות להר. דרך זו "לא הייתה מידתית, הייתה מקוממת, הביאה לעוגמת נפש רבה והייתה בלתי ראויה". הרחקתו של גליק מההר נעשתה שלא כדין, בחוסר סמכות וללא כל בסיס, ובשל חומרת התנהגותה של המשטרה - החליטה אביב כאמור לקבל את התביעה במלואה.