מאות מסמכים היסטוריים של הקהילה היהודית בווינה, מאז המאה ה-17 ועד 1945, יישארו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. כך קובע (יום ד', 3.6.15) בית המשפט העליון.
המסמכים הועברו לארכיון שבירושלים בשנים 1952, 1966, 1971 ו-1978. הקהילה ביקשה לקבל אותם בחזרה כאשר החלה להכין פרויקט הנצחה, חינוך וזיכרון רב-ממדים. הארכיון סירב, בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעתה של הקהילה ובית המשפט העליון דחה את ערעורה.
השופטים
ניל הנדל,
אליקים רובינשטיין ו
חנן מלצר מציינים, כי לא רצו להכריע בעתירה ולכן לחצו על הצדדים להסכים לגישור בפני השופט בדימוס
יעקב טירקל (שמוצאו מווינה) או להגיע לפשרה - אך לשווא. במהלך הדיון בערעור הודיע גנז המדינה, ד"ר יעקב לזוביק - בידיו מצויה הסמכות לאשר הוצאת מסמכים מארכיונים ציבוריים - שהוא אינו מאשר את הוצאתם.
הנדל אומר, כי טענתה של הקהילה לפיה המסמכים שייכים לה, אינה רלוונטית - שכן החוק מדבר על איסור להוציא מסמכים המצויים בארכיון ציבורי, ללא קשר לסוגיית הבעלות בהם. "ברירת המחדל היא שהפקדת חומר ארכיוני בארכיון ציבורי היא בלתי-חוזרת, כתרומה או מתנה. לא ניתן לחייב גוף פרטי להעביר את החומר הארכיוני שבידיו לידי ארכיון ציבורי, ואולם משבחר לעשות כן - לא יוכל להוציאו ללא הסכמת הגנז", אומר הנדל.
רובינשטיין אומר, כי הראיות מלמדות שהקהילה בווינה העבירה את המסמכים ארצה בהשאלת קבע, וגם מסיבה זו אין היא יכולה לקבלם בחזרה. הוא מוסיף: "מה שאירע באוסטריה תחת הרייך ההיטלראי שאוסטריה הייתה חלק ממנו, ומה שאירע ברחבי אירופה הכבושה על-ידי הנאצים ועוזריהם בימי האופל של השואה, הוא שגרם להעברת החומר למדינה היהודית, ישראל, אשר קמה מאפר השואה, תחת אשר יהא זרוק ומבוזה. האם במישור ההיסטורי העמוק לא מצא הארכיון את ביתו הנכון?".
מלצר מסכים עם רובינשטיין: "ראשי הקהילה דאז (קהילה שרוב חבריה נספו, או התפזרו בעולם בעת השואה) ביקשו להשתתף, באמצעות העברת הארכיב לישראל, במפעל האדיר של שיקום העם היהודי בארצו. הנה כי כן מסירת הארכיון, כמו גם העברת עיקר ספריית הקהילה לארץ - לא היו בבחינת אירוע מבודד והם השתלבו עם פעולות נוספות שנעשו אז בקהילה שנותרה בוינה לאחר השואה, ובראשן: העברת עצמותיו של הרצל, חוזה המדינה - לירושלים".
את הקהילה בווינה ייצגו עוה"ד גלעד מעוז, רוני אבלסקי וגדעון וינבוים, ואת הארכיון - עו"ד רמי גולדשטיין.
