פרקליט המדינה, שי ניצן, נקט בסחבת בלתי מוצדקת בכך שטרם השיב על פנייה שקיבל בסוף 2014 בנוגע להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה. כך קובעת (30.12.15) נציבת הביקורת על הפרקליטות, הילה גרסטל.

מכנה משותף מצוי בין שני פסקי הדין המרכזיים שפרסם בית המשפט העליון בעשרת הימים האחרונים - פסק הדין בערעורו של רומן זדורוב ופסק הדין בפרשת הולילנד. בשניהם ביצע מחדש בית המשפט, בערכאת הערעור, את מלאכתה של הערכאה הדיונית.

שני דיונים מאוד מתוקשרים היו לנו בימים האחרונים, הערעור של זדורוב בעליון והערעור של נאשמי הולילינד אף הוא בעליון ולמקרא הדיווחים בעיתונים על נימוקי השופטים עולים קשיים וסימני שאלה.

במהלך דו-שיח של תגובות למאמר של הגברת רביבה בן-זאב, שהתנהל יום לפני שהתפרסמה החלטת בית המשפט העליון בערעורו של רומן זדורוב, כתבתי כדלהלן: "אני מהמר שדנציגר יזכה ועמית ירשיע... אני הייתי מזכה את זדורוב, אבל בפרוש מחמת הספק, ואינני שייך לחבורה המשוכנעת לחלוטין שהוא איננו הרוצח".

שקריו של פרקליט המדינה, שי ניצן, מתחילים להדאיג עוד יותר מכפי ששקרים מדאיגים בלאו-הכי. וזה לא רק בגלל התפקיד המאוד-מאוד-בכיר שהוא ממלא, אלא גם ובעיקר משום שהם הפכו להיות סדרתיים. נוצר הרושם מעורר החלחלה, לפיו או שניצן מזלזל לחלוטין באמת, או שהוא אינו יכול לשלוט בשקרים היוצאים מפיו. לפניכם המקרים הבולטים מהשנתיים בהן ניצן מכהן בתפקידו. תחליטו אתם האם מדובר בצירוף מקרים, האם אנחנו רודפים אותו לחינם, או שמא יש דברים בגו.