בית המשפט העליון מגביל (יום ה', 22.12.16) את השימוש בזרעו של נפטר שהייתה לו בת זוג. העליון קובע לראשונה בהרכב מורחב, כי ניתן להשתמש בזרע רק כדי להפרות את בת הזוג וכי להוריו של הנפטר אין מעמד בנושא.

השופטים אסתר חיות, יצחק עמית, יורם דניצגר ומני מזוז ביטלו פסקי דין של בית המשפט למשפחה בפתח תקוה ושל בית המשפט המחוזי מרכז, שעסקו בגורל זרעו של אדם שנהרג בתאונת דרכים בשנת 2004 ולא הותיר ילדים. אשתו לא הייתה מעוניינת להשתמש בזרעו ומאוחר יותר אף הקימה משפחה חדשה. במצב זה, ביקשו הוריו של הנפטר להשתמש בזרע כדי להפרות אישה אחרת שתלד את נכדיהם.

חיות, שכתבה את חוות הדעת העיקרית, אומרת שהלב יוצא אל ההורים, אך לא די בכך כדי להעניק להם את המעמד שביקשו. היא קובעת, כי במקרה כזה קיימת חזקה ולפיה הנפטר היה מסכים שרק בת זוגו תשמש בזרעו. חזקה זו קיימת כאשר הנפטר לא הביעה במפורש את רצונו, והיא ניתנת לסתירה - אך חיות מעריכה שניתן יהיה לסטות ממנה רק במקרים חריגים ונדירים.

עמית אומר, כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונם של ההורים ואין הוא מבין את התעקשותה של האלמנה נגד השימוש בזרע. אולם, מדגיש עמית, לא מאזן הנוחות הוא הקובע אלא רצונו המשוער של הנפטר - ובכך מאמץ את עמדתה של חיות.

דנציגר אף הוא הסכים עם חיות, אך מנימוקים שונים. לדעתו, הרצון המשוער אינו מספיק ויש למצוא סיבה נוספת שתוביל למסקנה בדבר השימוש בזרע. קיומה של בת זוג שאינה מעוניינת להרות מן הזרע הוא סיבה שכזאת, בעוד רצונם של הורי הנפטר להשתמש בזרע אינו מספיק.

מזוז אימץ, כמו חיות, את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אשר שימשו כאבן דרך לפסיקתה. עם זאת, מזוז סבור שסוגיות אלו צריכות להיות מוסדרות בידי המחוקק.

השופט חנן מלצר סבר בדעת מיעוט, כי יש לקבל את בקשת ההורים. לטעמו, גוברת זכותו של האדם להמשכיות וגם מסורת ישראל תומכת בכך: הן בציווי "פרו ורבו" והן בעקרון של "להקים שם המת על נחלתו". את האלמנה ייצגה עו"ד דיינה הר-אבן, את ההורים ייצגה עו"ד דורית ארבל, ואת המדינה - עו"ד רות גורדין.