יו"ר מליאת הכנסת לשעבר, דן תיכון, הגיש עתירה לבית המשפט העליון (יום ג', 13.11.01), ובה ביקש לקבוע כי חוות דעת שכתבה פרקליטת המדינה עדנה ארבל בעניינו, בטל ומבוטל ואין לו תוקף.
הנימוק המרכזי: ארבל לא עשתה את המינימום המתחייב - לברר עמו את העובדות ולקבל את תגובתו המוקדמת, ואת התייחסותו לעניינים שהעלתה בחוות הדעת, קודם שכתבה חוות דעת "על דעת היועץ המשפטי לממשלה" [כנאמר בחוות הדעת, י.י.] וקודם שהכתימה את שמו הטוב והטילה בו דופי אישי חמור ופלילי לכאורה.
בחוות הדעת ייחסה ארבל לתיכון הוצאות מופרזות, בסכום כולל של 170 אלף ש"ח, למיגון דירתו במלחה; העסקת עובדי הכנסת בעבודות פרטיות בביתו; רכישת ציוד הגברה ב-26 אלף ש"ח שלא כדין; שהייה בבתי מלון על-חשבון של הכנסת לצרכים שאינם מתחייבים ממילוי תפקידו וכו'.
לטענת תיכון, ארבל נהגה בהפקרות מוחלטת ובהפרת אמונים במסגרת תפקידה, קודם שחרצה את דינו, וקודם שייחסה לו מעשים פליליים ו/או בלתי תקינים, לרבות: שימוש בכספי ציבור שלא כדין, ניצול מעמדו לרעה כיו"ר הכנסת, ביצוע פעולות שנועדו לכאורה לטשטש הוצאת כספים ועוד ועוד.
תיכון מיוצגת בהליך זה על-ידי עורכי הדין יאיר גרין, אילת נוי-ריינהורן וניצן שמואלי. העתירה מופנית אישית כנגד פרקליטת המדינה (כמוסד) וכנגד ארבל אישית.
בעתירה מתבקש בית המשפט להורות לארבל, להעמיד לרשותו את כל המסמכים שבידיה, ואשר שימשו יסוד לדוח ו/או נוגעים במישרין ו/או בעקיפין לעריכתו; ובמקביל - לתת לו זכות טיעון בפני פרקליטת המדינה, בכל הנושאים בהם נגע הדוח שהכינה בעניינו.
תיכון מגולל בעתירה את השתלשלות העניינים בנושא. הוא טוען, כי הוא נפל קורבן לתככים ולמאבקים בתוך הכנסת, ובשלב מסוים מצא כי פרקליטת המדינה עצמה משמשת כלי בידי מבקשי רעתו. תיכון מכוון בדבריו, בין היתר, ליו"ר הנוכחי של הכנסת, אברהם בורג, עמו נוצר סכסוך רווחי האשמות והשמצות לכאורה.
תיכון טוען, כי חוות הדעת שהכינה ארבל הודלפה לעיתונות, וביולי 2001 פורסמו ידיעות רבות, בהן הוטל בו דופי חמור, תוך הסתמכות על "מסקנות" פרקליטת המדינה. כך, בעיתון הארץ (27.7.01): "ארבל: תיכון השתמש בכספי ציבור לצרכיו האישיים"; ובעיתון ידיעות אחרונות, מאותו יום: "הפרקליטות תגיש כתב אישום נגד דן תיכון".
בעתירה נטען, כי תיכון לא ידע מאומה על הכנת הדוח (כיוון שלא נאמר לו והוא לא הוזמן להגיב), ולכן פנה באמצעות בא-כוחו אל ארבל, וביקשה להעביר לידיו עותק של הדוח וכן את כל החומר והמסמכים עליהם הסתמכה בהכנתו, וזאת כדי שיוכל להגיב עניינים ולטהר את שמו שהוכפש - מבלי שניתנה לו זכות תגובה ו/או טיעון. אלא שארבל הוסיפה "חטא על פשע", כאשר סירבה להעתר לבקשתו של תיכון, סירבה לפסול את חוות הדעת ובכך נתנה לה גושפנקא פומבית וציבורית והעצימה את ניזקו, טענה כי מדובר בחוות דעת פנימית שהועברה לכנסת, ואף נימקה: "לא סברנו אז, ואיננו סבורים גם היום, כי במסגרת בדיקת החומר שהועבר אלינו והעברת התיחסותנו לכנסת, היה באותו שלב מקום לבקש את תגובתו של מרשך, או לערוך לו שימוע".
בעתירתו מצביע תיכון על הליקוי החמור בהתנהגותה של ארבל. בסעיף 12 לעתירה, הוא מתייחס, בין היתר, לדוח מבקר המדינה 50(ב), שבו בחן המבקר, אליעזר גולדברג, את תנאי פרישתה של ארבל [במרמה ובתחבולה - בסכום כולל של 200 אלף ש"ח, י.י.] ומעברה לכהונת שופטת בית משפט מחוזי.
באותו דוח הוזכרו חוות דעת, שבהן נכתב כי: "לא מצאתי כל הצדקה לדרך זו בה נהג נציב שירות המדינה ביחס לשופטת ארבל...; וכן - "חריג אינו יכול להכשיר דבר שאינו תקין...". דברים אלה מהווים תכתובת שבה נטלו חלק נציבות שירות המדינה ופרקליטות המדינה, וזאת לאחר שנמצא כי ארבל קיבלה פיצויים שלא כדין.
בהקשר זה הביא המבקר ציטוט דבריה של ארבל, שטענה, בין היתר: "בתשובתה למשרד מבקר המדינה מיולי 1999 ציינה גב' ארבל כי חוות הדעת והמכתבים שהוזכרו לעיל התבקשו ונכתבו בעניינן של שופטות אחרות, והם מתייחסים להחלטה בעניינה מבלי שהובאו לידיעתה או להתייחסותה בשום שלב. גב' ארבל הוסיפה כי 'מן הראוי היה תשומת ליבי תופנה לעובדת העיסוק בנושא בהקשר זה, כי יתאפשר לי להגיב, וכן כי תתקבל עמדת הנציב מקבל ההחלטה, דבר שלא נעשה'".
תיכון מציג את דבריה שלעיל שלא ארבל - המתייחסים רק לחלק קטן ביותר מהטיפול בעניינה - כראיה לכך, שהיא אינה נוהגת בעניינו, כפי שהיא דרשה שינהגו בה.
