שופט בית המשפט המחוזי מרכז, עופר גרוסקופף, דחה (יום א', 2.7.17) תביעה בסך 75 מיליון שקל שהגיש רו"ח חן ברדיצ'ב נגד עזי פויכטונגר כאחד מנספחי פרשת פלד-גבעוני. גרוסקופף קיבל את התביעה נגד אריה גבעוני, טל יגרמן ודוד הבי, אם כי ציין שאין כל סיכוי לגבות מהם סכום של ממש.

פויכטונגר היה הבעלים והמנכ"ל של החברה הנושאת את שמו, ואשר עסקה בתחומי החשמל והבקרה לתעשיה, תשתיות ומבני ציבור. היא אשר נמכרה באמצע 2001 לחברת משב של פלד-גבעוני, שעסקה בתחום מיזוג האוויר, תמורת 66 מיליון שקל. ברדיצ'ב - הנאמן בהסדר הנושים של חברת פויכטונגר - טען שהמכירה הייתה רשלנית ושעל הבעלים דאז היה לצפות שפלד-גבעוני יבזזו את החברה ויביאו לקריסתה.

גרוסקופף דן באריכות בשאלת החובות המוטלות על בעל שליטה הבא למכור את החברה שבשליטתו וביישומן על המקרה הנדון. הוא מגיע למסקנה, כי יש לאמץ "כלל התערבות שיפוטי זהיר", בו בית המשפט יתערב בדיעבד בהחלטותיו של הבעלים רק במקרים קיצוניים: בעל השליטה ידע או לכל הפחות עצם את עיניו מלראות שהרוכש עומד לפעול בצורה בלתי לגיטימית, בעת המכירה הייתה רמת ודאות גבוהה לכך שייגרם לחברה נזק משמעותי, והייתה הסתברות גבוהה לכך שהרוכש יפעל בצורה בלתי לגיטימית.

במקרה של פויכטונגר, קובע גרוסקופף, לא התקיימו שלושת המבחנים הללו. בראש הקבוצה הרוכשת עמד רפי פלד, מי שהיה מפכ"ל המשטרה, מנכ"ל חברת החשמל ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. נכון שאת העסקה הוביל יגרמן - שכבר היה אז נאשם בעבירות בשוק ההון - אך הרוכשים הבטיחו לפויכטונגר שהוא רק מייעץ להם ושלא יהיה מעורב בחברה לאחר מכירתה. זאת ועוד: יגרמן נהנה אז מקשרים טובים בבנקים הגדולים, שהעמידו ללא בעיות אשראי שכיסה את רכישת החברה ואף הרבה מעבר לכך.

העסקה עצמה הייתה הגיונית, שכן משב הייתה אז אחד מהמובילות בתחומה והתקיימה סינרגיה בין פעילותה לבין זו של חברת פויכטונגר. מחיר העסקה אומנם היה כפול משווי השוק של פויכטונגר, אך ברדיצ'ב לא הוכיח שהוא היה מופרז בהתחשב בכך שנרכשה שליטה, ובכל מקרה - המחיר כשלעצמו לא היה בזמן אמת אינדיקציה לכוונתם של הרוכשים לבזוז את החברה. גרוסקופף גם מעיר, כי לא ניתן לקבוע שכוונותיהם של הרוכשים אכן היו פסולות, שכן את המעשים הפליליים בגינם הורשעו החלו לבצע מאוחר יותר ומסיבות שלא היו צפויות באותה עת.

ברדיצ'ב העלה טענות גם לגבי אופן התנהלותו של פויכטונגר, אשר נותר מנכ"ל החברה שנה נוספת ולטענתו נטש את הספינה כאשר ההגאים מצויים בידי שודדי ים. אלא שגרוסקופף מציין, כי בכל מקרה - לא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את המכירה לאחר שהושלמה. גם לגופם של דברים אומר גרוסקופף, כי אין ממש בטענותיו של ברדיצ'ב, למשל לגבי התוכנית העסקית שגיבש יגרמן (ואשר לא יושמה) או לגבי סירובם של חלק מהבנקים להמשיך ולעבוד עימה בבעלות החדשה (פויכטונגר נקט באמצעים הנכונים). להפך: פויכטונגר התנגד לכוונתם של פלד-גבעוני ליטול אשראי בהיקפים גדולים ובשל כך התפטר.

גרוסקופף חייב את גבעוני ויגרמן לשלם את מלוא סכום התביעה - 75 מיליון שקל. הבי חויב לשלם 50 מיליון שקל, אך כאמור - מדובר בחיוב תיאורטי בלבד. ברדיצ'ב חויב לשלם לפויכטונגר הוצאות בסך 500,000 שקל, כאשר גרוסקוף מציין שהיה פוסק סכום גבוה יותר, אלא שהתרשם שפויכטונגר לא פרס את מלוא התמונה בנוגע לנסיבות בהן עזב את תפקיד המנכ"ל.

את ברדיצ'ב ייצגו עוה"ד נדב ויסמן ולירן בר-שלום; את פויכטונגר ייצגו עוה"ד בעז בן-צור, אבי אברהמוף ושי תמר; את הבי ייצג עו"ד אלי סומך; את יגרמן ייצג עו"ד אילן ורסיאנו; ואת כלל ביטוח - ששילמה 7 מיליון דולר במסגרת פשרה - עוה"ד משה עבאדי ועודד צדרבוים.