חובה לשמור על שוויון בפני החוק גם כאשר מדובר באישי ציבור בכירים, וקשה להעלות על הדעת מצב בו האינטרס הציבורי יחייב שלא לנקוט נגדם בהליכים פליליים. כך אומר בית המשפט העליון, בפסק דין המהווה גם איתות כלפי יוזמות דוגמת החוק הצרפתי.

פסק הדין ניתן בעתירה שהגיש בשנת 2016 הח"כ-דאז מיקי רוזנטל נגד הנוהל של קיום בדיקה מקדימה בחשדות נגד אישי ציבור. בעקבות העתירה, גובש הנוהל בהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ולאורך הדיונים בה - בעקבות הסתייגויותיו של רוזנטל והערותיהם של השופטים - הוכנסו בה שינויים משמעותיים.

רוזנטל טען, כי למרות הכל נותרו בהנחיה כשלים משמעותיים, כגון עמימות בנוגע למעבר מבדיקה לחקירה, יצירת חשש לפגיעה בעקרון השוויון בפני החוק, פגיעה בזכויות הנחקר והגבלות על הכלים העומדים לרשות המשטרה. השופט ניל הנדל דחה את העתירה (12.3.20), באומרו שבשלב זה עדיין אין ניסיון מספיק כדי לבחון את טענותיו של רוזנטל, הגם שהן מעוררות מחשבה. התשתית שהוצגה בעתירה אינה מצדיקה התערבות מיידית בהנחיה, קובע הנדל, ומציין שניתן יהיה לשוב ולעתור ככל שהעובדות בשטח יצדיקו זאת. עוד אומר הנדל, כי ראוי שהיועץ המשפטי יבחן את הנוהל בטווח של מספר שנים.

במישור העקרוני מדגיש הנדל: "עקרון השוויון, עקרון שלטון החוק ועקרון השוויון בפני החוק נמנים על עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית... דין אחד לאזרח מן השורה ולנושא משרה
ציבורית בכירה; אין להציב רף ראייתי גבוה יותר לנקיטת הליכים נגד האחרונים - ובאותה נשימה, אין להחמיר עימם בבחינת הראיות ולהסתפק בתשתית רעועה יותר. נעצים את הדברים. המפגש בין שלטון החוק לבין עקרון השוויון רגיש ביותר. אמון הציבור בצדקת החוק, ונכונותו לציית לו, תלויים בכך שכולם כפופים לו באופן שווה".

לצד זאת, ממשיך הנדל, המחוקק ביצע התאמות בנוגע להליכים פליליים נגד אישי ציבור מסוימים, כגון חסינות חברי הכנסת ופתיחת חקירה נגד ראש הממשלה ושרים. לכן, קיימת הכרה בכך שיש לייחס משמעות למעמדו של החשוד בעת פתיחת החקירה ובהמשכה. "מתן יחס שונה לאנשי ציבור, בין לקולא ובין לחומרא, חותר תחת עקרונות השוויון ושלטון החוק, ואינו יכול לעמוד. אף על-פי כן, נקבע שיש צורך בזהירות מיוחדת בהערכת התשתית הראייתית בעניינם של אנשי ציבור בכירים - לעיתים, גם בדמות זהות הגורם המטפל".

הנדל מדגיש את נושא האינטרס הציבורי בחקירות נגד אישי ציבור: "בהינתן קיומן של הראיות הנדרשות, ההנחה היא שהאינטרס הציבורי מחייב העמדה לדין. אין להעניק הנחות בעניין זה לאנשי ציבור או נבחריו. לא פעם ולא פעמיים, הכלל לפיו האינטרס הציבורי מחייב העמדה לדין דווקא מקבל משנה תוקף כאשר מדובר באנשי ציבור ובנבחריו.

"לצד זאת, ייתכנו מצבים שונים בהם האינטרס הציבורי רלוונטי, בהתאם לדין. אך יש לזכור את הכלל, ולהבין כי השיקול של האינטרס הציבורי כדי להקל על נבחרי ציבור הינו בגדר חריג מאד, ותלוי במלוא הנסיבות. מצב חריג זה יתקיים רק כאשר קיים
דבר מה נוסף ברור וממשי, ולא די בכך שמדובר בנבחר ציבור".

הנדל מסכים שיש צורך באישור של דרג בכיר יותר כאשר מדובר באיש ציבור בכיר, אך מדגיש: "אין לסטות מן הרף הראייתי האחיד, הן בפתיחת חקירה, הן בהעמדה לדין, והן בהטלת אחריות פלילית בשלב המשפט. שינוי באיכות או בכמות הראייתית הנדרשת מהווה קו שאין לחצות אותו. יש לשמור על אחידות ביחס שבין המסגרת לחשוד או הנאשם הספציפי. כך במצבים ברורים, וכך במקרים גבוליים. בעיני, גישה זו חיונית כדי לשמור על עקרונות השוויון ושלטון החוק".

השופט דוד מינץ הסכים עם הנדל. השופט ג'ורג' קרא הסכים גם הוא עם הנדל בנוגע לעקרונות השוויון ובשורה התחתונה של דחיית העתירה, אם כי מנימוק אחר: מנגנון הבדיקה המוקדמת אינו חורג בצורה קיצונית ממתחם הסבירות, למרות שכבר הוכח שייתכנו בו תקלות. המדינה חויבה בתשלום הוצאות של 20,000 שקל, בשל תרומתו של רוזנטל לעיצוב ההנחיה. את רוזנטל ייצגו עוה"ד יובל יועז, אלעד מן, אביגדור פלדמן וימימה אברמוביץ, ואת המדינה - עו"ד יונתן ברמן.