המשנה לפרקליט המדינה, מומי למברגר, החליט (יום א', 21.3.21) לסגור את תיק "מין תמורת מינויים" נגד ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה, ושופטת בית משפט השלום בהרצליה, אתי כרייף. למברגר אומר כי החלטתו התקבלה לאחר התלבטות וכאשר הגיע למסקנה שאין סיכוי סביר להרשעה בתיק, למרות שלכאורה בוצעו בו מעשים פליליים. כרייף תפרוש משיפוט בהתאם לסיכום בינה לבין הפרקליטות.

החשד היה, כי נוה קידם את מועמדותה של כרייף לשיפוט בעודו מקיים מערכת יחסים אינטימית איתה. נוה אומנם לא היה באותה עת אחד מנציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים, אך הייתה לו השפעה רבה על שני נציגי הלשכה בוועדה, והוא פעל לרוב בהסכמה עם שרת המשפטים דאז, איילת שקד. על-פי החשד, מעשיהם של נוה וכרייף היוו שוחד או לכל הפחות מרמה והפרת אמונים מצידו של נוה. נוה התפטר מראשות הלשכה בעקבות הפרשה וכרייף יצאה לחופשה. במקביל עומד נוה לדין בחשד שהוא ובת-זוגו, בר כץ, נכנסו לארץ תוך "דילוג" של כץ על ביקורת הגבולות, וזאת כדי למנוע תיעוד משותף שלהם שכן נוה היה נשוי באותה עת.

פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, זימן את נוה וכרייף לשימוע בדצמבר 2019, ערב סיום כהונתו. בשל הסאגה של אי-מינוי פרקליט מדינה קבוע מאז, נדחה השימוע; לבסוף הועבר התיק לטיפולו של למברגר. החלטתו של ניצן התבססה על ציר הזמן: כרייף ביקשה שוב ושוב את עזרתו של נוה בקידום מינויה, במקביל לקשר האינטימי ביניהם. ואילו נוה פעל למענה של כרייף, למרות שנכשלה בקורס ההכנה לשיפוט, ובין היתר שכנע את נציגת הלשכה, עו"ד אילנה סקר, להצביע בעדה בוועדת המשנה - כמובן שלא לחשוף את הקשר האינטימי. בסופו של יום אושר ביוני 2016 מינויה של כרייף במליאת הוועדה ברוב של שמונה קולות, כאשר רק השופט אליקים רובינשטיין התנגד; לאחר מכן פסק הקשר בינה לבין נוה.

מה היה המניע העיקרי

לדברי למברגר, התשתית הראייתית לימדה לכאורה על קיומו של "מניע מעורב", דהיינו: כרייף קיימה קשר אינטימי עם נוה גם מתוך מטרה שיסייע לה, ולא רק בשל יחסי הידידות והמשיכה בין השניים, ונוה היה מודע לכך. אולם לאחר השימוע סבור כעת למברגר, כי הערכת הראיות בתיק השתנתה, כעת נראה, כי באשר לשאלת קיומו של "מניע מעורב" כפות המאזניים שקולות או קרוב לכך.

קיומה של מערכת יחסים מעורבת, העדר התניה מפורשת או הבטחה מפורשת למפגשים אינטימיים כתמורה לסיוע, אופי הקשר בין השניים, שתחילתו שנתיים קודם לתקופה בה התבקש נוה לסייע לכרייף, וסוג ה"מתת", שעניינו מפגש אינטימי בהסכמה ומתוך רצון הדדי ומשותף - כל אלה מקשים את הוכחת רכיב ה"בעד", הנדרש על-פי חוק להוכחת ביצועה של עבירת השוחד, מסביר למברגר. ניתוח מכלול הנסיבות וההתכתבויות בין השניים יכול להוביל לקביעה, כי היה גם מניע מושחת ואינטרסנטי בקיום מערכת היחסים האינטימית, אולם לא ניתן לומר, כי מדובר בפרשנות ובמסקנה הכרחיות. לכן, קיים ספק סביר באשר לשאלת המניע לקשר האינטימי, ולכן אין די ראיות כדי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת השוחד.

"למרות שיכולים יחסי מין להוות 'מתת'; הרי בכל זאת הם אינם זהים למתת שעניינה כסף, וממילא לא ניתן לבחון אותם באותם הכלים. בין היתר, בניגוד לכסף, אין זה פשוט 'לצבוע' יחסי מין רצוניים והדדיים בצבעים פליליים, וקיים קושי ממשי להוכיח, ברמה הנדרשת בפלילים, כי הם נובעים ממניע מושחת דווקא", מסביר למברגר. "ניתוח מכלול הנסיבות וההתכתבויות בין השניים, יכול להוביל לקביעה כי היה גם מניע מושחת ואינטרסנטי בקיום מערכת היחסים האינטימית, אולם בסופו של דבר, ולאחר בחינת מכלול הטענות, כאמור, לא ניתן לומר כי מדובר בפרשנות ובמסקנה הכרחיים".

הפרקליטות מדגישה, כי נוה פעל מספר פעמים באופן מהותי לקידום מינויה של כרייף, בהיותו בניגוד עניינים חריף נוכח הקשר האישי-אינטימי ביניהם. חרף קיומם של קשיים ראייתיים מסוימים סבר למברגר, כי קיימת תשתית ראייתית לכך שנוה עבר לכאורה עבירה של מרמה והפרת אמונים, וזאת ללא רכיב של סטייה מן השורה. לכאורה, גם ניתן היה לראות בכרייף כמי שמבצעת עבירה זו בצוותא עם נוה, וזאת נוכח פניותיה החוזרות ונשנות אל נוה; העובדה שהיא תרמה במעשיה להעמקת ניגוד העניינים; היות העבירה קשורה להליך מינוי שופטים, הליך המחייב הקפדה יתרה על טוהר מידות; והיות כרייף באותה עת קצינה ותובעת במשטרת ישראל.

כיצד נבחרים שופטים

למברגר מוסיף: "בהקשר זה, חשפה החקירה צוהר להליכים שקודמים ל'ישורת האחרונה' של מינוי השופטים ע"י הוועדה לבחירת שופטים. יש להקדים ולומר, כי בכל שיאמר להלן אין כדי להטיל דופי במינויים רבים וראויים שיצאו תחת ידה של הוועדה. עם זאת, נדמה שקשה להצביע במדויק על 'השורה' בעניין זה – 'שורה', שלאורה ניתן לבחון את פעילותו של נוה בעניינה של כרייף. למעשה, נמצא כי קיים קושי להתחקות אחר מכלול השיקולים והמניעים, במסגרת תהליך מיונם של המועמדים, שמובילים בסופו של יום לתמיכת גורמים שונים במועמד זה או אחר, עד לבחירת השופטים ע"י הוועדה. זאת, שכן מלבד האיסור על חברי הוועדה לפעול בניגוד עניינים, אין כללים ברורים בדבר המותר והאסור בכל הנוגע לקידום המועמדים - הן בעצמם, והן על-ידי אנשי שלומם, המקורבים לחברי הוועדה.

"כמו-כן, קיים 'מרחב תמרון', במסגרת תהליכי מיון המועמדים, המאפשר לפעול למען קידום מועמד זה או אחר באופן שאינו מוגבל בקריטריונים ברורים (כגון הצלחה בקורס המועמדים לשיפוט). בנוסף, ספק אם ניתן לומר, האם פעילות קידום ושתדלנות לטובת מועמד זה או אחר, מלווה תמיד בבחינה מעמיקה של 'החומרים' הרלוונטיים הנוגעים לו (המלצות, תוצאות קורס
המועמדים לשיפוט וכדומה). קיומה של שתדלנות לקידום מועמדים מסוימים, כחלק מובהק מהתהליך, מטשטש אף הוא את גבולות המותר והלא-ראוי (הגם שלעיתים אין כל פסול בפעילות
שתדלנות שכזו). עוד עלה, הן מדברי עדים, חברי הוועדה באותה עת, הן מדברי נוה, כי רשימת
המועמדים אשר הובאה לאישור הוועדה, גובשה, בין היתר, בדרך של הסכמות בין חברי הוועדה
– הסכמה הדדית של חלק מחברי הוועדה לתמוך אלה במועמדיהם של אלה".

למברגר מציין, כי כרייף לא הייתה המועמדת היחידה שמונתה למרות שלא עברה בהצלחה את קורס ההכנה, אם כי מדובר במקרים מעטים יחסים. נוה לא היה היחיד שקידם את מועמדותה: הח"כ-דאז נורית קורן עשתה זאת מטעמים עדתיים, והשר-דאז משה כחלון עשה זאת מטעמים שלא הובררו. גם נוה הכיר את כישוריה של כרייף, גם אם היכרות זו לא הייתה מספקת כדי שיקדם את המינוי באינטנסיביות כה רבה.

כיצד הושגו הראיות

אלא שבסופו של יום, אומר למברגר, השיקול שהכריע את הכף נגע לדרך בה הושגו הראיות שהובילו לפתיחה בחקירה - התכתבויות ושיחות מוקלטות מהטלפונים של נוה, שהושגו תוך פגיעה קשה בפרטיותו ובזכויותיו, ולכאורה תוך ביצוע עבירות פליליות של פגיעה בפרטיות וחדירה לחומר מחשב. הראיות נמצאו בטלפון הסלולרי של נוה, אשר הותיר אותו בטעות בדירת משפחתו כאשר נפרד מרעייתו דאז, חני נוה. האחרונה מצאה את הטלפון ומסרה אותו לעיתונאית הדס שטייף, אשר מסרה אותו ליוליוס רוזנברג כדי שיפרוץ אותו - ואת הראיות העבירה למשטרה. News1 מציין, כי הן שטייף והן רוזנברג מסוכסכים עמוקות עם נוה, והוא גם הגיש תביעה אזרחית נגדם על מעשיהם; התביעה עודנה מתבררת. שטייף קיבלה גיבוי ממפקדי גלי צה"ל, שם היא עובדת.

לדברי למברגר, הרשויות היו מחויבות לקבל ראיות אלו ולפתוח בחקירה. אולם, דינן של ראיות אלו שונה כאשר מדובר בחקירה וכאשר מדובר בהגשה לבית המשפט. למברגר סבור, שאם היה מוגש כתב אישום על שוחד - יש סיכוי סביר שבית המשפט היה מקבל את הראיות. אך כאשר מדובר על רק מרמה והפרת אמונים, קיים ספק ממשי שמא בית המשפט לא יקבל את הראיות שהושגו לכאורה בעבירה, וזאת בין היתר לנוכח העובדה ששטייף ורוזנברג לא הועמדו לדין (למברגר תומך בהחלטה זו של ניצן).

למברגר מדגיש: "אין המדובר בראיות שהושגו בעבירה לאחר התרחשותו של אירוע פלילי הידוע לרשויות אכיפת החוק; כך גם, אין המדובר בראיה אחת שהושגה בעבירה, מתוך צבר ראיות שהושגו כדין. במקרה ייחודי זה, הסיבה היחידה לפתיחה בחקירה היא הראיות שהושגו לכאורה בעבירה (על-ידי אזרחים), בבחינת 'הסיבה בלעדיה אין'. זאת ועוד, למעשה, התשתית הראייתית לעבירה לכאורה של מרמה והפרת אמונים, מבוססת בעיקרה על חומרי החקירה שנמצאו בטלפונים של נוה, שנפרצו לכאורה שלא כדין".

המכלול הנסיבות - מעשיהם הלכאוריים החמורים של נוה ושל כרייף מחד-גיסא, והפגיעה הקשה בפרטיותו של נוה מאידך - יהיה זה לא הוגן ולא נכון לעשות שימוש בראיות שמקורן בפגיעה קשה בפרטיותו ובזכויותיו של נוה, תוך הפרה לכאורה של החוק, ועל בסיסן להעמיד אותו לדין. האיזון בין האינטרסים השונים וסוגיית ההגינות מביאים לכך שלא קיים סיכוי סביר להרשעתו של נוה. משהוחלט כך לגבי החשוד העיקרי, לא נמצא מקום להעמיד לדין את כרייף.

במהלך החקירה התברר, כי כרייף ביצעה לכאורה גם עבירה של השמדת ראיה. נוכח מעמדה ותפקידה של כרייף כשופטת שעה שביצעה את העבירה, קיים לכאורה אינטרס ציבורי להעמידה לדין בגין מעשה זה. עם זאת, ונוכח ההכרעה בדבר החשדות הנוספים, סבר למברגר, כי ניתן להימנע מהעמדתה לדין כפוף להתחייבותה שלא לשוב לכס השיפוט, והיא אכן התחייבה כך.