החלטתו של המשנה לפרקליט המדינה, מומי למברגר, לסגור את התיק נגד אפי נוה ואתי כרייף בפרשת "מין תמורת מינויים", מנסה לדלג מעל המכשול הגדול באמת שניצב בפני הפרקליטות: העובדה שמקורן של הראיות בפרשה היה ברכוש גנוב. את זה אי-אפשר היה להכשיר, לזה אף בית משפט בישראל לא היה נותן את ידו.

הראיות לקשר בין נוה לכרייף נמצאו במכשיר הסלולרי של נוה, אותו שכח בדירתו כאשר עזב אותה עם פרידתו מאשתו דאז, חני נוה. המכשיר היה שייך לאדם אחד ויחיד: אפי נוה. הוא איננו רכוש משותף, משום שמטבעו הוא רכוש פרטי (בדיוק כמו שהטלפון של חני נוה הוא רכוש פרטי). כאשר חני נוה מצאה אותו, הדבר היחיד שמותר היה לה לעשות הוא להתקשר לבעלה או לעורך דינו ולהודיע להם שיבואו לקחת את המכשיר. היה אסור לה לפתוח אותו, בוודאי שהיה אסור לה להעביר אותו להדס שטייף.

שי ניצן – שהיה לו חשבון אישי עמוק עם נוה, שכן היה ידוע שהאחרון ימנע בגופו את מינויו של ניצן לבית המשפט העליון – מצא דרך להכשיר בדיעבד את הפריצה של שטייף ויוליוס רוזנברג (עוד שניים המסוכסכים עם נוה) למכשיר: חוק הגנת הפרטיות מאפשר זאת כדי לחשוף עבירות חמורות. יש לזכור שניצן היה נגוע בניגוד עניינים חמור, לא פחות מזה של אביחי מנדלבליט – שפסל את עצמו בגלל ידידותו עם נוה. אבל אפילו ניצן לא יכול היה להכשיר את העץ המורעל בדמות גניבת המכשיר בידי חני נוה, והעברתו של הרכוש הגנוב לשטייף וממנה לרוזנברג.

חשוב לציין, שדוקטרינת "פרי העץ המורעל" לא התקבלה במלואה בשיטת המשפט הישראלית. בניגוד לארה"ב, אצלנו אפשר להכשיר ראיות שהושגו בעבירה. אבל קשה לראות איך בית המשפט היה מטהר מקרה כה בוטה וקיצוני: בלי הראיות הפסולות, לא היה כל יסוד לחקירה; הגניבה הייתה ברורה וחד-משמעית, לכל הפחות לשטייף; וכאמור, העבירות בוצעו בידי מי שהיה להם מניע לפגוע בנוה ואושרו בידי מי שהיה מצוי בניגוד עניינים. אם ראיות כאלו היו מתקבלות, היו נפרצים הרבה מאוד סכרים המיועדים להגן על כל אחד מאיתנו מפני עריצות של רשויות אכיפת החוק.

שיהיה ברור: נוה וכרייף לא יוצאים צדיקים מן ההחלטה הזאת. הדברים אמורים במיוחד לגבי נוה, וסליחה אם זה יישמע צדקני ומיושן. ראש לשכת עורכי הדין, אחד התפקידים החשובים ביותר במערכת המשפט בישראל, היה אז נשוי (בשנית) ואב לילדות קטנות. במקביל הוא ניהל רומן עם בר כץ (מה שהוביל להעמדתם לדין באשמת הפרת חוקי הכניסה לארץ, במטרה להסתיר את נסיעתם המשותפת), מערכת יחסים אינטימית עם כרייף, ולפי הנטען – גם עם אישה נוספת. זו התנהגות שרחוקה מלהיות הולמת אדם בתפקיד כה בכיר; ובתפקידים הללו, יש חשיבות גם למוסר במישור האישי ביותר, שלא לדבר על הספקות העלולים להתעורר – בדיוק כמו בפרשה הזאת.

כרייף נהגה אף היא בצורה פסולה, גם אם לא במישור המוסר האישי (היא הייתה רווקה). כרייף ידעה היטב על השפעתו הרבה של נוה בוועדה לבחירת שופטים, וכעובדה – הקשר ביניהם נפסק לאחר שהיא מונתה לשופטת. נכון שבמישור הפלילי לא ניתן להוכיח מעל לכל ספק סביר שהיחסים היו בבחינת שוחד, אבל המישור הפלילי איננו חזות הכל. מבחינה ציבורית התנהגותה הייתה בעייתית, בלשון המעטה, ולכן אין מנוס אלא שתפרוש מהשיפוט.

ההחלטה של למברגר יוצרת רושם נוסף: הפרקליטות מאוד לא רצתה לפתוח בבית המשפט את המתרחש בוועדה לבחירת שופטים. למברגר עצמו מדבר על כך שגבולות האסור והמותר מבחינת חברי הוועדה אינם ברורים ואינם מוגדרים במפורש, וגם לא ברור מהו מעמדו של קורס ההכנה לשיפוט ומהו משקלו בהחלטות הוועדה. אם נוה היה עומד לדין, סביר להניח שהוא היה מביא שורה של עדים שיספרו על לחצים, דילים והבטחות המתעופפים בוועדה ובסביבותיה. קרוב לוודאי שלא היה עולה שום דבר פלילי, אך הפגיעה במעמדה של הוועדה הייתה עלולה להיות קשה.

ההחלטה היא צלצול השכמה ברור מאוד לוועדה, ובעיקר לנשיאה אסתר חיות. הפוליטיקאים מן הימין ממילא רוצים להשתלט עליה ולהבטיח שהמינויים, במיוחד לבית המשפט העליון, ייעשו על בסיס פוליטי. דבריו של למברגר על הנעשה בוועדה יכולים לשרת את הדורשים להגביר את שקיפותה – למשל לפרסם את הפרוטוקולים שלה. צעד כזה יפגע בצורה קשה מאוד בעבודתה, כי חבריה יחששו לדבר בצורה חופשית. אבל מצד שני, ברור שהמצב הנוכחי בעייתי ומוביל לכל הפחות לעננה של חשדות.

לכן, צריך לחשוב על כמה שינויים משמעותיים. "ועדת השתיים" (עדנה ארבל ואורית אפעל-גבאי), הבודקת מועמדים לקידום מן השלום למחוזי, צריכה להפוך לוועדת שלושה – שופט, פוליטיקאי ועורך דין. קורס ההכנה לשיפוט צריך לקבל מעמד ברור ומחייב. יש לקבוע כללים ברורים למגעים בין מועמדים לחברי ועדה, למשל: חובת תיעוד ודיווח מצד חברי הוועדה. הצעדים הללו היו נכונים תמיד, והם חיוניים כעת.