העליון מצמצם את גבולות עבירת ה"פגע וברח"

עבירת ההפקרה לאחר פגיעה ("פגע וברח") איננה כוללת הימנעות מהמתנה למשטרה - כך קובע (21.7.22) המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון, ניל הנדל, האומר שפסיקה קודמת של העליון הרחיבה יתר על המידה את גבולותיה של עבירה זו.

סעיף 64א לפקודת התעבורה קובע עונש מאסר שבין שלוש ל-14 שנים (בהתאם לחומרת הפגיעה) על נהג שהפקיר אדם בו פגע. הסעיף מדבר על מי ש"לא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה". הוא מגדיר הזעקת עזרה כ"הושיט עזרה מתאימה בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה, ובכלל זה, בהתאם לנסיבות המקרה, הזעיק את גופי ההצלה המקצועיים הנחוצים למקום התאונה, המתין ליד הנפגע עד להגעתם, דאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע ככל יכולתו והגיש לנפגע עזרה ראשונה אם ביכולתו להגישה על-פי הכשרתו".

עבירה נפרדת מצויה בתקנה 144(3) לתקנות התעבורה, הקובעת שנתיים מאסר למי שאינו מוסר את פרטיו לשוטר בזירת התאונה. בתי המשפט המחוזיים נוהגים להרשעה בהפקרה - העבירה החמורה בהרבה מבחינת העונש והתדמית - גם את מי שאינו ממתין להגעת שוטר לזירת התאונה, בנימוק שכך פסק בית המשפט העליון. אלא שהנדל קובע, כי פסיקה זו אינה עומדת במבחן הלשון והתכלית של הפקודה, וכי מדובר למעשה בהישענות על אמירות אגב של בית המשפט העליון שהתפתחו מאליהן.

לדברי הנדל, יש להיזהר מפני פרשנות המרחיבה את גבולותיה של עבירה פלילית, שכן הדבר עומד בניגוד לעקרון החוקתיות ולפיו אין מענישים אלא על עבירה מפורשת. הוא גם מזהיר מפני נטייה לבחור את הפרשנות המחמירה בין הפרשנויות האפשריות: "הניסיון המשפטי מלמד שבמסגרת הכרעות דין לא מעטות שבהן יש מחלוקת בין שופטים - ואף בבית משפט זה - השופט או ההרכב עשויים להעדיף פרשנות מחמירה בדרך בחינת המונח 'סבירות' ו'תכלית' העבירה. נודה באמת: אין פסקי דין רבים שבהם שופט קבע 'אפשר כך ואפשר כך, ולכן אבחר בדין המקל'. הסיבה לכך היא שהמשפט הפלילי מורכב. אין הוא מסתפק בהכרעות חד-ממדיות".

עבירת ההפקרה מטילה על הנהג שתי חובות, ממשיך הנדל: לעצור ולהושיט עזרה. לעומת זאת, המחוקק אינו מדבר על "חקירה" או "מסירת מידע", ואפילו בדוחק לא ניתן לומר שהללו הן חלק מהושטת העזרה. ואילו תכלית החוק היא חובת ההצלה כלפי הנפגע, והמתנה למשטרה איננה חלק ממנה.

המחוקק לא קבע את "תכליות המשנה"

הרחבת העבירה באה באמצעות מה שהנדל מכנה "תכליות המשנה" שניתנו לה - למנוע מנהג להתחמק מאחריותו ולסייע לרשויות האכיפה לחקור את התאונה. אלא שתכליות משנה אלו אינן מופיעות בחוק, אלא במאמר של פרופ' שניאור זלמן פלר משנת 1976. המאמר צוטט בהמשך בפסיקת בית המשפט העליון, אך בצורה חלקית. באחד המקרים אף התפתחה הפסיקה בשל טעות סופר; והנדל מראה, כי גם כאשר הוזכרו תכליות המשנה - ההרשעות היו לפי התכליות העיקריות.

הנדל קיבל את ערעורו של יוסף כהן, אשר בשנת 2016 פגע למוות בהילה מיכלי נחמן בכביש 6. בית המשפט קבע שהתאונה לא הייתה באשמתו, אך הרשיע אותו בהפקרה לאחר פגיעה משום שלמרות שעצר, הזעיק עזרה והמתין קרוב לחצי שעה - הוא לא חיכה להגעת המשטרה. הנדל זיכה את כהן מעבירה זו והרשיע אותו בעבירה של אי-מסירת פרטים לשוטר. לצד זאת נותרה בעינה הרשעתו בשיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיה, בשל פעולותיו להסתרת העובדה שהוא אשר פגע במנוחה. בית המשפט המחוזי מרכז גזר על כהן 15 חודשי מאסר, אך כעת יוחזר התיק למחוזי לגזירת דינו מחדש.

השופטת ענת ברון והשופט בדימוס ג'ורג' קרא הסכימו עם הנדל. את כהן ייצגו עוה"ד אופיר סטרשנוב, תהילה בינו ושירה מוהר, ואת המדינה - עו"ד ענת גרינבאום.