העליון: מותר לבנקים להגביל גיל סטודנטים

הבנקים רשאים להגביל את בני הלקוחות הנהנים מהטבות שהם מעניקים לסטודנטים והדבר אינו מהווה הפליה בלתי חוקית. כך קובע (20.10.22) שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף. לצד זאת קובע לראשונה בית המשפט העליון מבחן דו-שלבי להכרעה בשאלה האם התנהגות עסקית מהווה הפליה פסולה.

הסוגיה עלתה בבקשתה של רמה טמיר לאשר תביעה ייצוגית ב-219 מיליון שקל נגד בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק מזרחי-טפחות והבנק הבינלאומי. זאת, משום שהם העניקו הטבות לסטודנטים רק עד גיל 40, והטבות מוגברות עד גיל 32 - בעוד טמיר הפכה לסטודנטית רק בגיל 43. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צילה צפת) דחתה את בקשתה של טמיר וגרוסקופף דחה את ערעורה.

במרכז הדיון עמד סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים, הקובע: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם". עם זאת, החוק כולל שורה של מצבים שאינם נחשבים להפליה, שהרלוונטי בהם הוא "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי".

גרוסקופף מציע מבחן תלת-שלבי לקביעה האם מדובר בהפליה אסורה או בחריג מותר. "בשלב הראשון יש לבחון האם חל האיסור, דהיינו האם הנתבע הוא עוסק הכפוף לחוק אשר עושה שימוש בקריטריון אסור לצורך פעולה המוסדרת בחוק. הנטל להוכחת שלב זה הוא על התובע, וככל שהוא עומד בו הוכחה הפרה לכאורה של חוק איסור הפליה.

"בשלב השני נדרש לבדוק כי קיים פוטנציאל להפעלת החריג, כאשר על הנתבע לשכנע כי עשה בו שימוש מתוך אמונה כנה כי הדבר נדרש למטרה המוצהרת, ועל בית המשפט להתרשם כי לשימוש שכזה יש פוטנציאל לעמוד בדרישות החריג. בשלב השלישי נדרש לאזן בין פוטנציאל הפגיעה שבשימוש בקריטריון האסור במקרה בו עסקינן, לבין התועלת המופקת מכך, בין אם באמצעות היענות להעדפות לגיטימיות של הלקוחות ובין אם על דרך של שיפור הכדאיות
העסקית של הפעילות".

אין סטיגמה שלילית

על-פי קני מידה אלו קובע גרוסקופף, כי הבנקים רשאים להגביל את בני הסטודנטים הנהנים מהטבות. זאת, משום שהמגבלות נשענות על העדפות לקוחות לגיטימיות ועל כדאיות עסקית משמעותית בעיני בנק סביר. העובדה שכל חמשת הבנקים הגדולים קבעו את אותה מגבלה מלמדת על ההיגיון הכלכלי שבבסיסה, שהרי אחרת - אחד מהם היה מעניק את ההטבות לקהל רחב יותר. לגילו של אדם יש משמעות ביחסיו עם הבנק, ואין חולק שהבנקים רשאים להציע למשל חשבונות לקטינים או לקשישים.

אבחנה זו גם אינה יוצרת סטיגמה שלילית, שמניעתה היא אחת התכליות החשובות של חוק איסור ההפליה - ממשיך גרוסקופף; הפגיעה בטמיר ודומיה איננה רגשית אלא כלכלית. הבנקים רשאים לפלח לקוחות בהתאם לעיסוקיהם ולהעניק הטבות מתאימות לכל אוכלוסייה, בצורה העולה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים שלהם עצמם. אין סיבה למנוע מהם תת-פילוח של אותן קבוצות גם לפי הגיל, מוסיף גרוסקופף. ולבסוף, הפגיעה מן ההפליה אינה רבה, שכן סטודנטים מבוגרים יכולות ליהנות מחלופות שאינן פחותות ואולי אף עולות על אלו הניתנות לצעירים מהם.

השופט יצחק עמית הסכים עם גרוסקופף, אך בהסכמת השופט דוד מינץ קבע בדעת הרוב מבחן דו-שלבי (ולא תלת-שלבי כפי שהציע גרוסקופף). "בשלב הראשון, לצורך כניסה בשעריו של חוק איסור הפליה, יש לבחון אם הפרקטיקה הרלוונטית מהווה הבחנה מותרת (שאז כלל לא תהא תחולה לחוק), או שמא מדובר בפרקטיקה העולה כדי הפליה, כאשר אבן הבוחן המרכזית לקיומה של הפליה היא פגיעה, בכוח או בפועל, במישרין או בעקיפין, בכבודו של אדם. מקום שבו ייקבע כי מדובר בהפליה, ייפתחו שעריו של החוק. או-אז, יש לפנות לשלב השני ולבחון אם הפליה זו נכנסת תחת אחד מהחריגים המנויים בחוק המתירים את ההפליה".

כאמור, ערעורה של טמיר נדחה פה אחד, בעוד לגבי יישום חוק איסור ההפליה התקבל בדעת רוב המבחן הדו-שלבי שהציע עמית. את טמיר ייצגו עוה"ד אברהם רוקח, רענן בשן ועידן יעיש; את בנק הפועלים ייצגו עוה"ד יואב הירש וטליה שיין-קלמנזון; ואת יתר הבנקים - עוה"ד ליאת עיני-נצר ויונתן גלבך.