סרטון שדה תימן "שרף" את גיא פלג: מפסיד מאות אלפי שקלים מהרצאות שבוטלו

כאשר פלג פתח את השיחה בשאלה האם פוצצו אי־פעם הרצאה של סגל, השיב סגל בשלילה חלקית - ותיקן: הרצאות בוטלו מראש בשל איומים. הוא הזכיר שתי דוגמאות:

• הרצאה בבנק לאומי, שתוכננה להיערך בהיכל התרבות, בוטלה לאחר שקבוצת "קפלניסטים" תכננה להגיע עם זמבורות ולשבש את האירוע.

• הרצאה נוספת בקאנטרי בצפון תל אביב בוטלה לאחר שקבוצת פעילי שמאל, בהם בכיר באתר וואלה, הודיעה כי תגיע לעמוד בכניסה עם משרוקיות.

במילים אחרות, גם סגל חווה ביטול הרצאות מתוך חשש מהפגנות רועשות, אם כי לא ליווי משטרתי החוצה לאחר שכבר עמד על הבמה.

עם זאת, סגל דחה את טענת פלג כי ההבדל בין השניים הוא שממנו "לא מפחדים" וממנו "כבר לא מזמינים", והבהיר שלדעתו, חלק מהפיחות במספר ההזמנות קשור לכך שגופים מסחריים מעדיפים להימנע מכל מרצה הנחשב "מקטב" - מימין ומשמאל כאחד.

"אם אני מרצה בחברת הייטק, מספיק ש־20 אחוז יגידו 'לא רוצה את השופר הזה' - החברה תעדיף לא להכניס את הכאב ראש הזה הביתה", אמר.

את עצמו השווה סגל, בהיבט הביקוש, לעידן עמדי: כמו שאינו מתלונן שזמר מופיע יותר ממנו בחברות הייטק שבהן שיעור גבוה יחסית של אנשי שמאל, כך אין לו, לשיטתו, זכות לטעון לאפליה מובנית - אלא לקבל את מחיר הבחירות הטקסטואליות שלו.

בנקודה הזאת העלה פלג את אחד הרגעים האישיים ביותר בשיחה: מריבה עם אשתו באותו בוקר. לדבריו, אשתו "גוערת" בו על כך שהוא לא מאובטח מספיק. הוא סיפר כי בחודש האחרון הוגשו, באמצעות רכזת תלונות בחברת החדשות, בין 40 ל־50 תלונות מקוונות למשטרה על איומים ברצח ובפגיעה פיזית.

משטרת ישראל, כך חשף, תתאם אבטחה להרצאתו בצוותא - לא משום ש"יש חשש כללי", אלא מפני שגורמי ימין קראו ברשתות "לפוצץ את ההרצאה". פלג ניסח זאת בפשטות: "אשתי, ילדיי ואני חוששים שיפגעו בי".

סגל, מצדו, לא הכחיש את חומרת האיומים כלפי פלג - ואף הזכיר כי בשבוע שקדם לשיחה גינה אותם שלוש פעמים בשידור. עם זאת, הוא דחה את הקביעה כי הוא "בטוח" ופלג "מסוכן": גם הוא, לדבריו, הגיש תלונה במשטרה באותו בוקר, וגם הוא ואשתו סובלים מהטרדות טלפוניות, לרבות בלילות שבת בשתיים לפנות בוקר.

"לא כיף להיות עמית סגל, אבל לא מסוכן - מסוכן להיות גיא פלג", סיכם פלג את תחושתו. סגל, מנגד, טען שההבדל נעוץ פחות בעוצמת האיומים ויותר באופן שבו התקשורת והמערכת העיתונאית מתייחסת אליהם.

ליבת טיעונו של סגל הייתה רחבה בהרבה מהשאלה מי מוגן יותר. הוא טען כי האלימות נגד עיתונאים ופוליטיקאים אינה חד־סטרית - ושחלקים במחנה של פלג תרמו לנרמול של מעשים שבעבר היו נחשבים קו אדום.

בין היתר הזכיר:
הפגנות מול גיסתה של דמות פוליטית שבהן "פוצצו את החמין של שבת" של המשפחה.

• מצור על מספרה שבה שהתה שרה נתניהו, שלדבריו אינה אשת ציבור נבחרת.

• ניסיונות לפגוע בחתונה של אבנר נתניהו.

לדבריו, המעשים הללו, גם כאשר אינם פליליים מובהקים, הם "מעשים מטילי אימה" שנמצאו בעבר מחוץ לגבול הלגיטימי, אבל בשנים האחרונות "נורמלו" בהדרגה.

סגל הרחיב גם על חוויותיו בנווה אילן, בכניסה למתחם בו שוכנות מערכות החדשות המרכזיות. לדבריו, התרחשו שם הפגנות שבהן נעשתה בפועל "סלקציה":

• "רביב דרוקר, ברוך קרא, גיא פלג ובן כספית - יעברו"

• "עמית סגל - ייעצר בקריאות 'רוצח', קללות ופגיעה בילדיו"

פעם אחר פעם, כך טען, עיתונאים ממערכות אחרות חלפו דרך אותן חסימות ללא תגובה על חסימתו שלו, וכי האלימות נגד ערוץ 14 זכתה, לדבריו, ליחס שונה. "אי אפשר במשך שנים לנרמל כל אקט אלים נגד מחנה אחד ואז להזדעזע כשמחנה אחר מחקה את השיטה", סיכם.

בשלב זה עבר פלג להסביר מדוע, לשיטתו, אי-אפשר לשרטט סימטריה בין המקרה שלו לבין האירועים שסגל הזכיר. לדבריו, ההסתה כלפיו אינה תולדה של ויכוח פוליטי בלבד, אלא של עלילת דם ממש.

פלג לסרטון "מבושל" מהאירוע בשדה תימן שהפך לכלי נשק פוליטי בידי שונאי ישראל. לדבריו, אותו סרטון שימש בסיס לאמירות קשות נגדו, כולל טענה שהוא "העליל על חיילי צה"ל", ובכך הותר דמו בפומבי.

פלג הדגיש כי מרגע שהסרטון החל לרוץ ברשתות ובנאומים פוליטיים, כמות האיומים קפצה באופן חד - מה שהוביל, לדבריו, לחשש ממשי לחייו ולחיי משפחתו. "אני מתמודד עם מאות איומים, ועשרות תלונות שהגשתי בחודש האחרון בלבד", אמר. "זה לא ויכוח מקצועי, זו סכנה”. הוא סירב לקבל את הטענה שיש "כמעט סימטריה" בין האלימות כלפי עיתונאים משני הצדדים. לדבריו, הפער המכריע אינו במספר האיומים אלא בזהות המחבקים: כאשר מצדו של סגל מגיעים איומים או הפרעות - הם מגיעים, לשיטתו, מהרחוב, מהקצה, מהפעילים. כאשר הוא עצמו מאוים, טען פלג, המסיתים והמאיימים זוכים ללגיטימציה רשמית: את מרדכי דוד, שפרסם איום מפורש כלפיו, הזכיר פלג כמי שזכה לחיבוקים פוליטיים. הוא טען כי שר המשפטים, השר לביטחון הלאומי וחברי כנסת מהקואליציה בירכו, עודדו או לא גינו בזמן אמת את מי שאיים עליו. לדבריו, מפלגת השלטון מממנת שלטים שמשווים אותו לנסראללה ולחמינאי - כלומר, לאויבי ישראל מובהקים - כאשר המשמעות היא לחתור למגע על-מנת לפגוע בו. "זה לא קרה לך אפילו לא בדמיון", אמר לסגל. לטענתו, ההבדל הוא בין עיתונאי שמותקף "מלמטה" לבין עיתונאי שהשלטון מסמן כמי ש"דמו מותר".

בשיא העימות עברו השניים מהמרחב הציבורי למגרש העיתונאי־מקצועי: כיצד צריכה להיראות קולגיאליות (עמיתנות) בין עיתונאים. פלג טען כי מצפה מעמיתו למקצוע שלא "יקנטר" אותו בשעה שבה חייו, לדבריו, מצויים בסכנה, ולא יציג את העיסוק באיומים כ"התמסכנות".

סגל, מצדו, אמר כי דווקא את ההאשמה בחוסר קולגיאליות הוא מתקשה לקבל: הוא עצמו היה בין הבודדים, לדבריו, שגינו בשידור את האיומים על פלג - פעם אחר פעם - אך לא ראה גיבוי דומה כאשר האלימות הופנתה נגד עיתונאים המזוהים עם הימין או עם ערוץ 14.

"קולגיאליות אמיתית היא להגן על עיתונאים דווקא כשהם לא מהמחנה שלך", אמר. לדבריו, מי שמגן על אנשי שלומו ומתעלם מהטרדות כלפי חברים מעיתונים וערוצים "לא נכונים" - מגן לא על עיתונות חופשית אלא על מחנה פוליטי.

סגל אף תיאר את עצמו כמי שנשאר "הפסנתרן האחרון בבורדל" - מי שמנסה לגנות אלימות מכל צד, גם כשהוא נותר היחיד שעושה זאת.

אחד הפערים העקרוניים ביותר בין השניים נוגע לשאלה מי נושא באחריות הראשית להסלמת השיח: השלטון או התקשורת. פלג מצביע כלפי הממשלה: לדבריו, ראש הממשלה עצמו יצר את חלוקת ה"הם ואנחנו", כינה את ערוצי החדשות "אל ג'זירה" וסימן בפועל את העיתונאים כלא לגיטימיים וכ"עוינים" . השילוב בין מסרים כאלה, איומים ברשת ותמיכה פומבית במאיימים יוצר, לשיטתו, אווירה שבה מי שפוגע בעיתונאים "פועל בשליחות השלטון".

סגל טען כי בעוד פלג מתמקד באיומים מצד השלטון, הבעיה המהותית מצויה דווקא בתקשורת. לדבריו, חלקים מהעיתונות בישראל כבר אינם מתנהלים כגוף עצמאי המבקר את כל הצדדים, אלא כסיעת אופוזיציה בפועל. כדי להמחיש זאת הזכיר את יולנדה יבור - שביטאה מסרים קיצוניים, כולל הסתה בוטה להפיכה שלטונית ולפגיעה בראש הממשלה - אך כמעט שלא זכתה לסיקור. להפך: לדבריו, בתקשורת היא קיבלה "חיבוק", ורביב דרוקר אף "ליטף" ושיבח אותה על "אומץ הלב" שלה. הציבור, טען סגל, כלל אינו מכיר אותה ולכן "מגרד את הפדחת" כשהשם עולה, משום שהעיתונות בחרה שלא לעסוק בה כלל. כאשר פלג תהה איך ניתן להשוות בין דמות לא מוכרת כמו יבור לבין מרדכי דוד, שאיים עליו במפורש וזכה לאירוח בכנסת, השיב סגל: "מה שהיה להוכיח". לגישתו, עצם הפער בזהות הציבורית של השניים מוכיח את טענתו: מרדכי דוד מוכר כי התקשורת בחרה להבליט אותו, בעוד האלימות וההסתה מן הצד השני מושתקות או מטושטשות. בכך, אמר, התקשורת עצמה נהפכה לשחקן פוליטי - וממילא אינה מטפלת באופן שוויוני באלימות משני המחנות.

עוד ציין סגל את אירוע גניבת הטנק מאתר ההנצחה, שהוצג בחלק מהסיקור כמעשה מחאה "נועז" ולא כחציית קו מסוכנת. מנקודת מבטו, העובדה שאירועים כאלה לא זוכים לגינוי עקבי מצד התקשורת - בעוד אלימות מן הצד השני זוכה לכיסוי נרחב - מעידה על משבר עמוק באמון הציבור בעיתונות.

כדי להוכיח שלא מדובר בתופעה חדשה, חזרו השניים לאירועים מן העבר: פלג הזכיר את ממשלת "האיחוי", שבה לדבריו רדפו את היועץ המשפטי לשעבר אביחי מנדלבליט לבית הכנסת ולקניות. סגל הזכיר מנגד שההפגנות הראשונות בפתח תקוה, בכיכר גורן, היו "של השמאל", וכי מחנה הימין הקיצוני רק "העתיק את השיטה" כשראה שהיא עובדת.

גם פרשת החתונה של אבנר נתניהו עלתה לשיחה: פלג הבחין בין "הפגנה מול ראש הממשלה" לבין פגיעה באירוע פרטי - וסגל הזכיר פעילים שניסו, לדבריו, למנוע בפועל את קיום החתונה.

הוויכוח גלש עד לפרטים משפטיים - מה נחשב "הטרדה מאיימת", מהו קו הגבול בין מחאה להפחדה - אך מתחת לדיון המשפטי עמדו שתי תפיסות עולם שונות:

• פלג: הבעיה המרכזית היא כאשר שלטון מגבה ומממן את המסיתים.

• סגל: הבעיה המרכזית היא כאשר תקשורת מתייחסת באהדה או בשתיקה למעשי קיצוניות כל עוד הם "משלנו".

השיחה בין השניים הסתיימה, לפחות כלפי חוץ, בטון אישי ומפויס. פלג הכריז "על ניצחונו" של סגל בוויכוח, אך מיד הסביר: הוא חש שסגל הצליח להציג "סימטריה שאינה קיימת", בעוד הוא עצמו עומד על ההבחנה בין אלימות מסכנת חיים מאלימות אחרת.

סגל, מצדו, שב ועקץ כי הידידות ביניהם חייבת להישען על עובדות: אי־אפשר, לשיטתו, לזעזע רק כשהאלימות פוגעת במחנה אחד, ולהחריש כשהיא מופנית כלפי מחנה אחר.

מאחורי הקווים האישיים - המריבה עם האישה, הילדים שבפעם הראשונה חוששים לבוא למשחק, ההרצאות שבוטלו - נחשף בשידור חי משבר עומק בתקשורת הישראלית:

• שאלת חופש הביטוי מול חופש המחאה.

• גבולות הלגיטימיות של מחאה נגד עיתונאים.

• ההבדל בין ביקורת על ערוץ או עיתונאי לבין הצגת ערוץ שלם כ"בוגד" או "אויב".

• השאלה אם התקשורת מגינה על עצמה כמחנה - או על המקצוע כשליחות ציבורית.

בינתיים, מעבר למחלוקת הערכית, נותר נתון אחד ברור: גיא פלג - על-פי תיאורו - איבד בתוך זמן קצר מנוע פרנסה שנאמד במאות אלפי שקלים בחודש, ונהפך לסמל של עיתונאי שאירועיו האישיים משמשים זירה לקרב רחב בהרבה על דמותה של התקשורת.

עמית סגל, מנגד, ימשיך - כך נראה - לטעון כי המבחן האמיתי לעיתונאי אינו רק מה אומרים עליו ברחוב, אלא אילו מעשים הוא נכון לגנות גם כשהם מגיעים "מהצד שלו".