כשהכרזה הופכת לעמדה: מחווה חזותית מאשקלון לעם באירן

הכרזות נשענות על מסורת מוכרת של אמנות וכרזה פוליטית, אך בוחרות מסלול מאופק ומרומז. במקום דימויים אלימים או תיעוד ישיר, הסטודנטים משתמשים בסמלים טעונים ובמחוות חזותיות שמזמינות פרשנות.

בחלק מן העבודות מופיע האריה הפרסי – סמל היסטורי של זהות, ריבונות וכוח – כשהוא מעובד מחדש בצבעוניות ובקומפוזיציה שאינן תואמות את השימוש הממסדי בו. העתקת הסמל מן ההקשר המקורי שלו ושתילתו בשפה גרפית אחרת יוצרות שבר שקט: הסמל נותר, אך המשמעות נפתחת.

עבודות אחרות בוחרות בדימוי אינטימי יותר. ידיים שלובות, ציפורניים צבועות בצבעים המזוהים עם מאבקים אזרחיים, מחוות גוף קטנות שמחליפות סיסמה גדולה. הבחירה בידיים אינה מקרית – היא מדגישה חיבור, אחווה ומגע אנושי, וממקמת את המאבק לא כמאורע רחוק, אלא כחוויה אישית.

דימוי נוסף עושה שימוש בפנים חצויות – צד אחד מכוסה וצד אחר חשוף – כייצוג חזותי של מתח בין כפייה לבחירה. זהו דימוי שאינו מאשים ואינו מסביר יתר על המידה. הוא מציב קו גבול ומותיר לצופה להשלים את הסיפור בעצמו.

עיצוב כעמדה אזרחית

הסטודנטים עצמם ניסחו את הבחירה לעסוק בנושא במונחים של אחריות מקצועית: "בחרנו לעמוד לצד קולות שנאבקים להישמע, מתוך תקווה לחופש ביטוי וקריאה לסיום הדיכוי. כמעצבים לעתיד, אנו מבינים את האחריות להשתמש בכלים שברשותנו כדי להדהד מאבקים צודקים".

סיגל פרלמן, מנחת המסלול להנדסאי תקשורת חזותית במכללה האקדמית אשקלון, ממקמת את המהלך בתוך הקשר רחב יותר של תרבות חזותית: "הזכות לחיות בכבוד ובחופש היא בסיסית - והיא לא מובנת מאליה. שפה עיצובית יכולה לגשר על פערים, לחבר בין עולמות ולעזור לקולות מושתקים להישמע. אם לא נשתמש בכלים שלנו כמעצבים כדי להשפיע על המציאות ולהיות מעורבים חברתית, החמצנו את מהות המקצוע".

חלק מן העבודות הופצו ברשתות החברתיות וזכו לשיתופים רבים, תהליך שהפך את התרגיל הסטודנטיאלי לשיח ציבורי. בכך נוצר חיבור בין הסטודיו הלימודי לבין המרחב הדיגיטלי, בין תרגול אסתטי לבין תגובה אזרחית.

בסופו של דבר, זהו סיפור על תנועה כפולה: מן הכיתה החוצה, ומהמציאות חזרה אל השפה החזותית. העבודות אינן מבקשות לפתור מציאות פוליטית מורכבת, אלא להציע לה הדהוד תרבותי – כזה שמזכיר שלעיצוב יש לא רק צורה, אלא גם עמדה.