שלושה מחבלים חוסלו בתשתית תת־קרקעית במזרח רפיח

הרפיסות שמגלים מנהיגי מערב-אירופה כלפי אירן ומלחמתנו בה, אינה אלא ביטוי נוסף לאותה מחלה, שהיה לה חלק בהתפרצות השמחה שנראתה ברחובותיהם ב-7 באוקטובר ומיד אחריו. ומה ראינו? שלא רק ערבים ומוסלמים שמחו על אורגיית הרצח של חמאס, אלא גם אירופים ואמריקנים מלידה. נשים נאנסו, אבריהן נכרתו, ילדיהן נשרפו, בעליהן נרצחו, צעירים ב"נובה" נקטלו כבמטווח שעשועים, זקנים וטף נחטפו באכזריות - ובבירות המערב היללו את המבצעים. השמחה הגדולה נבעה משנאה גדולה - לישראל. זו שנאה שטופחה במשך שנים ארוכות, ובין היתר מצאה לה ביטוי אידיאולוגי וצידוק מוסרי בעולם האקדמיה של המערב. ממנה, מן האקדמיה, היא זרמה במורד הנהר הרעיוני והתעמולתי והציפה את עולמות התרבות, הבידור, התקשורת והפובליציסטיקה, כמו גם את בתי-הספר ובתי-הנבחרים.

בין משיחיות לחרדה קיומית עמוקה

סגן מפקד גדוד הסיור הבדואי, אחמד חוג'ריאת, נטל חלק בהברחת סחורות לעזה בשווי מיליוני שקלים, תוך ניצול תפקידו הצבאי במעבר כרם שלום - טוענת המדינה בשני כתבי אישום שהגישה (5.3.26) לבית המשפט המחוזי בחיפה. חוג'ריאת אינו בין הנאשמים אלא מופיע ראשון ברשימת עדי התביעה.

מאות אלפי בני משפחות צרו על אוניברסיטת רייכמן, לפניהם ניצבו דוממים מאות חיילים, מאות אזרחים טבוחים, נאנסים, נשרפים, נשחטים, חטופים. לפניהם ניצבו קטועי גפיים, ידיים, פגועי ראש, פגועי נפש, פצועים, ולפניהם משפחות שלמות, אבא, אמא, ילדים רכים, והם שותקים מול שערי האוניברסיטה למצוינות, האוניברסיטה שעננה של חרפה וביזיון סוככת מעליה, ריח נורא של מלבין. אוניברסיטה שראשיה הם ביזיון, מנהיגיה הם בושה, אשר לקו בעיוורון או שמא בבורות מעוררת מחשבות נוגות, האם הם נמצאים במקום הראוי להם.

"השמיים נצבעו באדום של דם ואימה באותו בוקר שחור בקיבוץ חולית, כשהשטן דפק על דלתה של עדי" - כך נפתחה זה לא מכבר רשומה בפייסבוק, שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הרשומה תיארה את סיפור גבורתה ומותה של עדי ויטל-קפלון הי"ד, שנלחמה כלביאה עד נשימתה האחרונה, בודדה במערכה מול מפלצות אדם.