בפסק דין עקרוני דחה היום (ג', 28.9.04) ביהמ"ש העליון בהרכב של שלושה שופטים את דרישתם של שני אנשים שהואשמו בביצוע עבירות מין, וזוכו מכל אשמה תוך שביהמ"ש קובע כי תלונות המתלוננות בשתי הפרשות היו תלונות שווא, לחשוף את שמותיהן של המתלוננות כדי להרתיען בעתיד.
ביהמ"ש קבע כי למרות שלא ראוי להגן על אינטרסים של "מתלוננות שווא" שרקמו קנוניה כנגד הנאשמים, עדיין האינטרס של טובת הציבור וטובת יתר המתלוננות מחייב ששמותיהם יישארו חסויים. עוד קבע ביהמ"ש כי המערערים לא הצליחו להראות אינטרס ממשי המצדיק חשיפת שמות המתלוננות מעבר לתאוות נקם עמוקה שאחזו בה.
פרשת יאנוס: ביהמ"ש קבע כי המתלוננות חברו יחדיו על-מנת לפעול להדחתו של הנאשם
חיים יאנוס שימש בתפקיד מזכיר מועצת הפועלים בטבריה. בשנת 1997 הוגש נגדו כתב אישום לבית-משפט השלום בטבריה, ובו יוחסו לו עבירות של סחיטה באיומים (ארבעה אישומים), מעשים מגונים (שני אישומים), שימוש לרעה בכוח המישרה (ארבעה אישומים), הטרדת עד ואיומים.
שלושה מהאישומים שיוחסו לו בכתב האישום עניינם היה בשלוש נשים שעבדו במועצת הפועלים בין השנים 1994 ו-1996, ואשר פוטרו ממקום עבודתן. אישום אחד נסב על מעשי התנכלות המיוחסים ליאנוס כלפי עובדת מועצת הפועלים עקב סירובה לקיים עימו יחסי-מין. יתר האישומים מסיבים עצמם על מעשיו של יאנוס לאחר שהעובדות התלוננו על מעשיו במשטרה.
יאנוס הכחיש מכל-וכל את כל אשר טענו המתלוננות כלפיו. בסופם של ההליכים החליט בית-משפט השלום (מפי השופט א' אברהם) לזכות את יאנוס מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית-המשפט לא נתן אמון בעדויותיהן של המתלוננות כולן, וקביעתו היתה כי "המתלוננות אכן חברו יחדיו על מנת לפעול להדחתו של הנאשם לאחר שסברו כי הוא עומד מאחורי פיטוריהן", וכי כולן העידו עדויות שקר. המדינה ערערה על הזיכוי לבית-המשפט המחוזי, ובית-המשפט המחוזי בנצרת (השופטים ס ג'ראח, מ' בן דוד ונ' אפל-דנון) החליט לדחות את הערעור, בסוברו כי אין מקום להתערב במימצאי המהימנות ובקביעות העובדה של בית-משפט השלום.
אחר כל אלה עתר יאנוס לבית-המשפט המחוזי לביטול צו איסור הפירסום. בתי-משפט קמא מצאו כי המתלוננות העידו עדויות שקר, כך טען, ועל-כן אין צידוק להשארת צו האיסור על-כנו. אם יוחלט אחרת, כך הוסיף וטען יאנוס, יהיה זה "כמתן פרס למתלוננות, שתחסינה [מאחורי הצו] לאחר שעשו מעשה נבלה". המדינה התנגדה לביטול הצו בטענה כי אין ליצור זיקה בין תוצאות ההליך לבין שאלת צו איסור הפירסום. כן טענה כי ביטול הצו עלול להרתיע נפגעות עבירות מין מהתלונן, משום שתחשושנה כי זהותן תפורסם אם לא יינתן אמון בגירסתן.
בית-המשפט המחוזי לאחר מספר גלגולים החליט לאחר דיון (השופטים אפל-דנון והווארי, כנגד דעתה החולקת של השופטת מוניץ) להתיר את פירסום שמותיהן של המתלוננות. על החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי הגישו המדינה והמתלוננות ערעורים.
יאנוס אף הגיש עתירה נפרדת לבג"ץ בעותרו כי בית-המשפט יורה לפתוח בחקירה פלילית נגד המתלוננות (בג"ץ 8179/99). עתירתו של יאנוס נדחתה הואיל ו"העתירה איננה מגלה עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיבים.
פרשת מרג'יה: "המתלוננות שיקרו ונתנו תיאור פלקטי ובלתי אמין"
בשנת 1995 הוגש נגד סוהיל מרג'יה (מרג'יה) כתב אישום לבית-משפט השלום בנצרת, ובו יוחסו לו עבירות של מעשים מגונים (שלושה אישומים) וסחיטה באיומים (שני אישומים). מרג'יה שימש כמנהל אגף הגביה של רשות השידור באיזור נצרת עילית והעמקים, והאישומים נגדו נסבו על מעשים שעשה, כדברו של כתב האישום, במהלך שנת 1994, בגופן של שלוש מתלוננות, עובדות זמניות שעסקו בתפקידי מזכירות ופקידות באגף ולסוף פוטרו מעבודתן.
גם מרג'יה במשפטו-שלו הכחיש מכל וכל את האשמות שיוחסו לו.
גם במקרה של מרג'יה זיכה אותו בית-משפט השלום מן האשמות שיוחסו לו. בית-המשפט (מפי השופטת ד' מויאל) לא נתן אמון בעדויותיהן של המתלוננות, בקובעו כי "הן העידו באופן מלאכותי, תיאור המעשים המגונים היה פלאקטי ובלתי אמין".
מרג'יה ביקש כי יותַר פירסום פרטי זהותן של המתלוננות. המתלוננות והמדינה התנגדו לבקשה, ובקשתו של מרג'יה נדחתה. מרג'יה ערער על ההחלטה, ובית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' בן-דוד והשופטים ח' גלפז ונ' אפל-דנון) קיבל את הערעור והורה לבטל את צו איסור הפירסום. הדיון בשני הערעורים בסוגייה זו אוחד.
ביהמ"ש העליון: "אינני סבורים כי פרטי זהותן של מתלוננות חיוניים הם להגשמת זכותו של הציבור לדעת"
בבואו לבחון את הסוגייה מנתח השופט חשין שכתב את פסק הדין את חשיבותם של עקרון פומביות הדיון וחופש הביטוי אל מול החשיבות של ההגנה על שמן וכבודן של נשים שאזרו אומץ להתלונן על עבירות מין שלאענתן נעברו עליהן.
השופט חשין מנתח בכלליות מה עובר על המתלוננת ואומר: "מתלוננת על עבירת מין נזקקת להגנת החברה שמא תיפגע במהלך ההליך המשפטי, פגיעה על פגיעה שנפגעה בה לעת ביצועה של העבירה. עצם הגשתה של תלונה שעניינה עבירת מין, ובעקבותיה - חקירת משטרה ועדות בבית-המשפט, כל אלה מהווים ניסיון קשה למתלוננת. הגשת תלונה וכל הבא לאחריה, כרוכים בנכונות להיחשף ולשתף זרים בתחושות של פגיעה וכאב, ויש בה אף מעין-היתר לרשויות החקירה ולבית-המשפט לחדור אל תחומי פרטיותה של המתלוננת".
בהקשר זה מוסיף חשין כי "לעיתים מדמים נסיון כואב וקשה זה ל"אונס שני, והניסיון מלמד כי יש ומתלוננת קורסת על דוכן העדים".
בהמשך סוקר חשין את חובתה של המדינה להגן על מתלוננות בעבירות מין. "מתוך שיודעים אנו כי אשה שהייתה קורבן לעבירת מין לא תמהר להסגיר את שעבר עליה, חובת-יתר היא המוטלת על הרשויות, לא אך לטפל כיאות וברגישות בתלונות שהוגשו, אלא להוסיף ולעשות מעשה - לעשות את כל הניתן - כדי לעודד הגשתן של תלונות שעניינן עבירות מין", כותב חשין ומוסיף כי לא רק על המתלוננות צריכות הרשויות להגן אלא גם על הציבור בכללותו.
"הרשויות נושאות בחובה להגן על הציבור מפני עברייני מין. חובה זו מכתיבה מאליה שאיפה כי מתלוננות רבות ככל הניתן תבאנה את דבריהן לפני הרשויות - שכן אחרת תתקשנה הרשויות במילוי חובתן - ולהגשמת שאיפה זו שומה עליהן על הרשויות לעודד הגשתן של תלונות".
חשין ממשיך ומנתח את המקרה הפרטי בו מוכח כי המתלוננת שיקרה והעלילה עלילת שווא על הנאשם. בהקשר זה אומר חשין כי "לכאורה, אין כל טעם והיגיון להמשיך ולגונן על המתלוננת, ועקרון פומביות הדיון חייב שימצא את מקומו כבוד כסדר הדברים הרגיל. אכן, לא זו בלבד ששיקולי המיקרו קרסו ואינם, אלא שאינטרס המשפט הוא להוקיע את המתלוננים-לשווא ולהרתיע את הרבים שלא יתפתו ללכת בדרך הרע. אינטרס הכלל הוא אפוא לפרסם את שמה של המתלוננת".
יחד עם זאת כותב חשין כי השיקולים האמורים לפירסום שמה של המתלוננת "שיקולים כיבדי-מישקל הם, אך לא תמיד ולא בהכרח יש בהם כדי להכריע את הכף" ומוסיף כי השיקולים המכריעים הם שיקולים שייעודם עידודן של נפגעות להתלונן על ביצוען של עבירות מין".
המסר לפירסום שמותיהן הוא מסר שלילי, ממשיך חשין, "והרי המתלוננת-בכוח שהיתה קורבן לעבירת מין לא תדע מראש אם יאמין בית-המשפט לתלונתה. וכך תאמר אשה אל ליבה: אני יודעת שהייתי קורבן לעבירת מין; ואולם, האם יעלה בידי לשכנע את בית-המשפט בכך? ומה יהא אם בית-המשפט לא יאמין לי ולסופם של הליכים יסתבר כי לא זו בלבד שסבלתי מעבירת המין אלא ששמי יתפרסם ברבים כמי שאינה דוברת אמת, וכדי בזיון וקצף? מה לי אפוא שאסתכן ואתלונן. מוטב לי שאשא את כאבי בליבי ולא אשתף בו את רשויות המדינה".
בסופו של דבר קובע חשין איננו סבור כי פרטי זהותן של מתלוננות הם חיוניים להגשמת זכותו של הציבור לדעת, או כי תורמים הם לביקורת מערכת המשפט. "אכן, בבחינת המיקרו של המתלוננת הספציפית, אפשר ראוי כי שמה יפורסם, ואולם בזוכרנו את ההשפעה שתהא לפירסום על מתלוננות-בכוח - שאינן יודעות מראש מה יאמר עליהן בית-המשפט - יסוד הרתיעה יכול שיהיה כה רב עד ששכר הפירסום יצא בהפסד חמור של הכלל", כותב חשין.
יתר-על-כן, מוסיף חשין, "המתלוננות היו עדות במשפטיהם של יאנוס ושל מרג'יה, ובדרך הטבע לא היו מיוצגות בידי עורכי-דין. פירסום שמן עתה כמי שהעלילו שקר על יאנוס ועל מרג'יה, יהא שקול כנגד הרשעתן בדין, אך זאת בלא שנחקרו במשטרה ובלא שניתנה להן הזדמנות מלאה להסביר תוך הגנתן במשפט פלילי את אשר אירע. המתלוננות תספוגנה אפוא סטיגמה של דוברות שקר בלא שניתנה להן הזדמנות מלאה להגן על עצמן".
לפיכך מסכם חשין כי "ראויות הן המתלוננות כי "הרשעתן" בדין - ופירסום שקול כנגד הרשעה - תבוא אך בהליך פלילי מתאים וראוי, כמקובל".
לגבי האינטרסים של יאנוס ומרג'ה כותב חשין כי "לא ידעתי מהו אותו אינטרס לגיטימי שיאנוס ומרג'יה מחזיקים בו" ובהמשך הוא כותב "קשה להשתחרר מהתרשמות כי רצונם של יאנוס ומרג'יה להביא לפירסום שמותיהן של המתלוננות טובל ברגש עמוק של נקם. לנקום במתלוננות על הסבל ועוגמת הנפש שגרמו להם. רצון זה לנקמה, אל-לנו להביאו במניין השיקולים הלגיטימיים שלעניין, וחלילה לנו מתיתנו לו מישקל כלשהו בהחלטתנו".
רע"פ 5877/99 חיים יאנוס ואח' נ' מדינת ישראל ואח'
