בפסק דין של השופטת וסרקרוג בבית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 6 לינואר, התקבלו טענותיו הענייניות של המערער, באמצעות ב"כ עו"ד אלי דורון ואייל פאר ממשרד עו"ד דורון טיקוצקי ועמיר מזרחי, ונקבע כי יש לראות את הכנסותיו שהושגו מדמי שכירות בשנים 1997 ו-1998 עקב השכרת שתי דירות, הרשומות על שם ילדי המערער, כהכנסות הילדים ולא כהכנסות המערער, ובהתאם, הורה בית המשפט על ביטול השומות שנקבעו למערער בצו לשנים אלה.
השאלה שהוצבה בפני בית המשפט המחוזי הייתה למעשה מי הוא הבעלים של שתי דירות, אשר נרכשו על-ידי המערער ונרשמו על שם ילדיו, עוד בהיותם קטינים, באישור בית המשפט, ובהתאם נשאלה השאלה מי הוא בעל הפירות מהנכסים, היינו, מי חב במס בגין הכנסות שכר הדירה לשנים 1997 ו-1998, וזאת לאור הכלל כי בעל הנכס (העץ) הוא גם בעל ההכנסות הנובעות ממנו (פירות העץ).
המשפט נסוב סביב שומה בצו שהוציא למערער פקיד השומה חיפה, לפיה נקבע כי הכנסת דמי השכירות מהשכרת שתי דירות אלה הן הכנסות המערער. לדעת פקיד השומה, צריך היה לראות במערער כמחזיק בדירות וכבעל השליטה במקור ההכנסה, וזאת מאחר ואף על-פי הרישום אצל רשם המקרקעין, הרי שהמערער הוא שטיפל ברכישת הדירות, באחזקתן והשכרתן, והוא עשה כן לאורך כל השנים, היינו לא רק בהיות ילדיו קטינים אלא גם בבגרותם.
בנוסף, הכנסות דמי השכירות נתקבלו בחשבון הבנק של המערער, כך שלטענת פקיד השומה, אפילו עושים ילדיו של המערער שימוש בדמי השכירות הללו, הרי שיש לראות בכך הסבת הכנסה, הנובעת מהנכס של המערער לילדיו, לפי סעיף 84 לפקודת מס הכנסה.
על טענות אלה של פקיד השומה, חלק המערער, יועץ מס במקצועו, מכל וכל. לטענת המערער, מעולם לא ראה את הדירות הללו כחלק מרכושו, כמו גם את הכנסות השכירות שקמו בגינן, והטיפול בדירות בוצע על-ידו לאור ניסיונו הרב. כן טען המערער כי אף על-פי שההכנסות הועברו לחשבון הבנק שלו, לשם הנוחות בלבד, הרי שהכספים שמשו לצרכי ילדיו, ואף אם נהנה הוא מחלק מזערי של דמי השכירות, הרי שעשה כן במסגרת הסבתם לטובתו.
בפסק דינה, קבעה השופטת וסרקרוג כי המערער עמד בנטל ההוכחה והוכיח כי הדירות, כמקור הכנסה, הן של ילדיו, וכי גם אם עשה הוא שימוש באותה הכנסה, נעשתה זו על דרך הסבת אותם דמי שכירות מידי הילדים למערער ומשכך, הכספים הם בגדר הכנסת המסב (הילדים), וכי בהכנסה שקמה מדמי השכירות נעשה שימוש על-ידי הילדים.
לדעת בית המשפט, אין מניעה לראות בילדים כבעלי נכס או מקור הכנסה אחר, שנרכש בעבורם על-ידי הוריהם (העץ), ובהתאם נראה בילדים את מקבלי ההכנסות הנובעות מאותו נכס (הפירות).
לפיכך פסק בית המשפט, יש לראות את העברת דמי השכירות לחשבון הבנק של המערער, לכל היותר, בגדר שימוש בדמי השכירות, ואת טיפול האב בדירות, ניהול המו"מ והחתימה על חוזי השכירות, כחלק מהפעולות שיכול ויעשה אב בעבור ילדיו.
יתירה מזאת, לדעת בית המשפט, אין להכריח נישום לנהל מערכת חשבונאית נפרדת, אף על-פי שרצוי אולי לעשות כן, כתנאי לשאלה אם היה שימוש בלבד בהכנסה של דמי השכירות (אזי הילדים בעלי העץ והפירות) או אם היה עיתוק של ההכנסה בלוויית עיתוק מקור ההכנסה (אזי האב בעל העץ והפירות).
כן קבע בית המשפט כי פקיד השומה כשל בניסיון להוכיח את מלאכותיות העסקה וכי כשם שבעל מקור ההכנסה אינו יכול להשתנות רק כדי להימנע מתשלום מס כטעם עיקרי, כך אין מקום לקבוע כי נעשה עיתוק של מקור ההכנסה מהילדים לאב רק כדי ליצור חבות במס.
בכך, קיבל למעשה בית המשפט את טענות המערער, וביטל את השומות שהוצאו לו לשנות המס 1997 ו-1998.
עמ"ה 363/02, ישעיהו גריל נ' פקיד שומה חיפה
