הבוקר (ה', 3.3.05) אמר בית המשפט העליון את דברו, באופן סופי, בפרשה הטראגית של רצח הנער דני כץ המלווה את הציבור הישראלי בישראל כבר 22 שנים, ועברה שרשרת אינסופית של דיונים משפטיים.
בית המשפט העליון הכריע בערעורם החוזר של חמשת המורשעים ברצח הנער, ודחה אותו תוך שהוא מותיר את הרשעתם ברצח הנער על כנה, וקובע כי חמשת הרוצחים חטפו, התעללו מינית ורצחו את דני כץ ז"ל". בכך אימצו למעשה שופטי ההרכב את מסקנות בית המשפט המחוזי, כי גם הפגמים בהתנהלות התביעה והמשטרה שנחשפו בשנים שחלפו מאז האירוע, אינם מורידים מכך שבסופו של יום הודאות המערערים שגבתה המשטרה על חלקם ברצח ניתנו מרצונם הטוב והחופשי. משכך קבע בית המשפט כי המורשעים ימשיכו לרצות את עונשי מאסר העולם שנגזרו עליהם במחוזי. המורשעים יוצגו על-ידי עו"ד אביגדור פלדמן המלווה אותם שנים רבות.
השופטים שדנו בערעור היו: אליהו מצא (אב"ד), אילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס. בעבר דחו השופטים את בקשת הסניגורים להרחיב את הרכב השופטים הדנים בערעור.
עו"ד אביגדור פלדמן אמר בתגובה להחלטה, כי מדובר באחד מעיוותי הדין הקשים ביותר בישראל. עוד אמר, כי אינו שולל אפשרות שהמערערים יבקשו דיון נוסף בפרשה.
תזכורת: פרשת הנער דני כץ
הנער דני כץ בן ה-14, נחטף סמוך לביתו בשכונת דניה בחיפה, ונרצח בדצמבר 1983. לאחר חיפושים שנערכו, נמצאה גופתו העירומה לאחר כמה ימים, במערה במושב יעד, שליד הכפר סכנין.
ליד אחד מפתחי המערה, נתגלתה, בין היתר, מעטפה עליה נרשם שמו של סמיר גנאמה מסכנין, וכן תעודת משלוח של חנות הסופר-סל בה עבד. בעקבות ממצאים אלה, עצרה המשטרה את גנאמה, שבחקירותיו הראשונות הכחיש כל קשר למותו של כץ. טענתו היתה, כי ביום היעלמו של המנוח היה עם פתחי גנאמה ועלי גנאים, המתגוררים אף הם בכפר סכנין, כאשר שלושתם עסקו בחלוקת משלוחים מטעם הסופר-סל בו הועסקו. בהמשך חקירתו, קשר סמיר את פעילותו ביום ההיעלמות גם עם אחמד קוזלי, שעבד אף הוא בסופר-סל ועם עאטף סביחי, שעבד כשומר בבניין שכן.
כל החמישה נעצרו לחקירה. בגירסאות הראשונות שנמסרו על ידם, הכחישו כל קשר למעשה. מעצרים אלו בוצעו בשתי תקופות - במהלך חודש דצמבר 1983, ובמהלך חודש מרץ 1984. במהלך מעצרם השני הודו כל המבקשים במעורבות ברצח ובחטיפה. בעקבות מעצרים אלה והודעות רבות שנמסרו על-ידם בחקירתם - לרבות ההודאות של כולם בביצוע הרצח - הוגש נגדם כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה.
ההרשעה הראשונה - 1985
בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא פרידמן והשופטים סלוצקי וקליינברגר) הרשיע את החמישה בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. ההרשעה התבססה על 3 נדבכים עיקריים: הראשון, דחיית טענות האליבי שהובאו על-ידם באשר לקורות מעשיהם ביום ההיעלמות. טענות אלה והראיות שהובאו להוכחתן לא נמצאו מהימנות על בית המשפט המחוזי.
הנדבך השני היה באימוצן של הודאות הנאשמים, כפי שניתנו בפני חוקרי המשטרה בהזדמנויות שונות במהלך החקירה. בית המשפט סקר בהרחבה את התפתחות חקירתו של כל אחד מן הנאשמים, החל במעצרו ובהכחשתו הראשונית את שייכותו לרצח המנוח וחטיפתו, עבור בשינויי הגירסאות וחשיפת מעורבותו של כל אחד מן החמישה ברצח ובחטיפה וכלה באימוץ הודאתם - יחד ולחוד - המשקפת את אשר אירע באותו יום.
בית המשפט היה ער לסתירות ולאי-ההתאמות שנמצאו בהודאות הנאשמים, הן בהגיונן הפנימי ביחס לכל אחד מהם, והן ביחס שבין הודאת כל אחד מהם לזו של חבריו. למרות סתירות ואי-התאמות אלה, אימץ בית המשפט המחוזי מכנה משותף אחד לכל ההודאות, הקושר, מסבך ומכריע את שייכותם ואחריותם של הנאשמים לחטיפתו ולרציחתו של הנער המנוח.
יצויין, כי טרם אימוץ ההודאות, קיים בית המשפט משפט זוטא נרחב ומקיף, בו נידונו טענות פסול של כל הנאשמים באשר לנסיבות בהן ניגבו מהם הודאותיהם. בית המשפט קבע בעניין זה, כי לא הוכח על-ידי מי מן החמישה ובאשר לאיזו מן ההודאות, כי אלה ניגבו באמצעים פסולים ועל-כן קיבל אותן כראיות. הנדבך השלישי בפסק הדין עניינו אותם החיזוקים שנמצאו על-ידי בית המשפט המחוזי, בדמות "דבר מה נוסף", הנדרש כתוספת ראייתית להודאותיהם של הנאשמים, לשם הרשעתם.
טענות לשיבוש מהלכי משפט;
1991: העליון דוחה הערעור
במשך השנים הועלו טענות כי המשפט ומהלכי החקירה שובשו על-ידי חוקרים וגורמי השב"כ, שפעלו, כביכול, מתוך מוטיבציה לספק את הציבור ולהרשיע את הנאשמים. בשנת 91' דחה בית המשפט העליון (השופטים אלוני, שלמה לוין ותאודור אור) את ערעורם של החמישה על ההרשעה, לאחר שקבע כי לא מצא עילה להתערבותו בתוצאת משפט הזוטא שנערך למבקשים ובו נדחו טענותיהם לעניין קבילות הודאותיהם.
אשר לסתירות ולאי-ההתאמות שבין ההודאות והגירסאות, ציין בית המשפט, כי בסופו של יום, נמצא מכנה משותף רחב וברור בין גירסאות החמישה וכי מכנה משותף זה, בייחוד נוכח הימנעותם של כל הנאשמים (למעט פתחי גנאמה) מלהעיד במשפט, מקים מסגרת ראייתית יציבה דיה למסקנת בית המשפט המחוזי, בדבר אשמתם של החמישה.
דחיית בקשה למשפט חוזר - 1991
באותה שנה, דחה נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר, את בקשתם של החמישה לקיום משפט חוזר. שמגר חזר ובחן את סוגיית קבילות ההודאות, נוכח משפט הזוטא שנערך בעניין זה בפני הערכאה הראשונה, תוך שהוא דוחה הטענות לעניין אלימות ולחץ שהופעלו על הנאשמים בחקירתם, והובילו - לשיטתם - לפסילת הודאותיהם.
בית המשפט, בגדרי הבקשה לדיון נוסף, בחן גם את משקלן של ההודאות, הן במובן ה"פנימי" שלהן (תוכן ההודאה וסימני האמת בתוכנה היא) והן במובן ה"חיצוני" שלהן (סימנים שמחוץ לדברי המודה עצמו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמינות ההודאה). מסקנתו של השופט שמגר היתה, כי אדניה של ההרשעה, בהסתמך על בחינת ההודאות, יציבים המה.
דוח ועדת קרפ - 1995
בעקבות מכתב ששלח עו"ד אביגדור פלדמן לשר המשפטים בשנת 92', מינה השר את מי שהיתה אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודית קרפ, לבחון את טענותיהם של הנאשמים, תוך בדיקת מכלול חומר החקירה והפרוטוקולים, לרבות חומר חדש שלא היה בפני בית המשפט בדונו ברצח. תוצאתה של בדיקה זו, שנערכה יחד עם סגן-ניצב עו"ד אלינוער מזוז ממשטרת ישראל [אשתו של מני מזוז, המועמד המוביל לתפקיד היועמ"ש; י.י.], היתה בדוח ביניים שהוגש לשר המשפטים בחודש אוגוסט 1995.
נקודת המוצא של מחברות הדוח היתה, כי אין לבחון מחדש את אותן נקודות שנבחנו כבר על-ידי הערכאות השונות שדנו בתיק, אלא שיש לאתר ולבחון את אותן שאלות ותמיהות, שלא נמצא להן מענה בדיונים שהיו ובפסקי הדין שניתנו. מסקנתן של מחברות הדוח היתה, לאחר בחינת החומר הרלבנטי, כי התמיהות והקושיות שבתיק יכולות לבסס עילה לקיומו של משפט חוזר בעניינם של הנאשמים.
מסקנה זו נסמכה על חומר חקירה חדש, ובכלל זה ממצאים ותמלילי הקלטות של חקירת חלק מהחמישה בידי השב"כ. מדובר בחומר שלא היה בפני בית המשפט המחוזי וגם לא בידי פרקליטיהם של החמישה. כן מצאו מחברות הדוח שורה של אינדיקציות לתמיכה בטענת החפות של הנאשמים, שהיה בהן בכדי להטיל ספק באשמתם. מסקנות הדוח נסמכו אף על הדינמיקה של החקירה, ההיגיון הפנימי של מעשה העבירה, אינדיקציות לחפות המבקשים העולות משיחות שערכו, ובמידה רבה גם על הייצוג המשפטי אותו קיבלו החמישה, שיוצגו בערכאה הראשונה [שקבעה את הממצאים העובדתיים; י.י.] על-ידי עורכי דין שמינה בית המשפט לכל אחד מהם בנפרד, שהיה לקוי במידה כזו, שיש בו כדי להשפיע בשאלת חפותם שלהם.
הנשיא ברק מורה על קיום משפט חוזר במחוזי - 1999
בשנת 1996 הגישו החמישה בקשה נוספת לקיום משפט חוזר, לאור מסקנות ועדת קרפ. היועמ"ש דאז, מיכאל בן-יאיר, הודיע כי אינו מתנגד לקיום המשפט, באשר ייתכן ובהצטרפות כל התקלות שהוזכרו בדוח, יש כדי לבסס עילה למשפט חוזר. פרקליטות המדינה התנגדה לקיומו של משפט כזה. תוך כדי הדיון בבקשה, התמנה אליקים רובינשטיין ליועמ"ש, במקומו של בן-יאיר, ויישר קו עם פרקליטות המדינה, בנושא זה.
הנשיא ברק אף איפשר לסנגוריה הציבורית להצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט" ולהגיש עמדתה בשאלת ההצדקה לקיום משפט חוזר.
בחודש פברואר 99', הורה הנשיא ברק לקיים משפט חוזר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שיישב כערכאה ראשונה לכל דבר ועניין, וכאילו הנאשמים לא הועמדו לדין ולא הורשעו מעולם. "לאחר שעיינתי בחומר שהובא בפניי ובטענות הצדדים, השתכנעתי - לאחר לבטים רבים - כי יש להיענות לבקשת המבקשים במקרה דנן ולהורות על עריכתו של משפט חוזר בעניינם. אודה ואתוודה: ההחלטה בעניין זה היתה קשה ביותר", ציין ברק בהחלטתו.
הרשעה שניה לחמשת הנאשמים - 2002
ואולם, בחודש פברואר 2002 הרשיעו שנית 3 שופטי בית המשפט המחוזי דבורה ברלינר, זאב המר ויהודית שטופמן, את 5 המורשעים, במסגרת משפט חוזר שהתבצע בהתאם לפסק הדין שניתן על-ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בשנת 99' [מ"ח 7929/96].
החלטת הנשיא התקבלה, לאחר שנים במהלכן נערך 'לובי' משפטי ותקשורתי גדול בעד משפט חוזר לחמישה שהורשעו. הטיעון שהועלה: החמישה הוחשדו והורשעו בגלל היותם ערבים. עו"ד אביגדור פלדמן והעיתונאי תום שגב (הארץ) נטלו בכך חלק פעיל במשך שנים.
נזכיר כי עיקרו של המשפט - כמו גם ההחלטה למשפט חוזר - נסוב סביב טענתם של המורשעים, לפיהם נגבו מהם עדויות באופן בלתי חוקי ותוך כפייה ואמצעי לחץ.
בפסק הדין כתבו השופטים, כי לא השתכנעו שהעדויות נגבו מהם בכפייה. עוד קבעו, כי הנאשמים מסרו בבית המשפט גירסאות כוזבות ונפתלות ולכן אין להאמין בדברים שמסרו. השופטים קבעו, כי בסופו של יום, יש בפניהם גירסה מלאה החושפת אמת חדה וברורה, והיא: חמשת הנאשמים "חטפו, התעללו מינית ורצחו את דני כץ ז"ל".
רע"פ 3268/02 אחמד מזייד קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
