נדחתה בקשת יונה אברושמי לשחרור מוקדם

ועדת השיחרורים דחתה אמש (14.3.05) את בקשתו של רוצחו של פעיל השמאל אמיל גרינצווייג, להשתחרר לביתו לאחר 22 שנים בכלא עם ריצויו שני שלישים מהמאסר שקצב לו נשיא המדינה (27 שנים במקום מאסר עולם שנגזר עליו במקור).

חברי הוועדה בראשותו של השופט העליון (בדימ.) יעקב קדמי קבעו כי יונה אברושמי עדיין מהווה סיכון, כי אין בהתנהגותו כדי לכרסם בכך וכי לא חלו באישיותו שינויים משמעותיים מאז זרק את הרימון באותה בפגנה בשנת 1983. נהפוו קבעה הועדה, אברושמי נמנע מלקחת חלק בפעילויות השיקומיות. פרקליטיו של אברושמי הודיעו כי בכוונתם לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון.

הורשע בשנת 1983 ברוב דעות ברצח אמיל גרינצווייג

נזכיר, כי בחודש פברואר ‎1983 נערכה עצרת של מפגינים מהשמאל הקיצוני מול משרד ראש הממשלה בירושלים. בתום העצרת, ובעוד הקהל מתפזר, הושלך לעבר הרחבה רימון-יד אשר התפוצץ וגרם למותו של אמיל גרינצווייג ז"ל, ולפציעתם של ‎9 אנשים נוספים. יונה אברושמי הועמד לדין כמבצעו של המעשה, ובית המשפט המחוזי בירושלים הרשיעו, ברוב דעות, בעבירות רצח וניסיון לרצח, וגזר עליו מאסר עולם. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה, והוא נושא בעונש החל מחודש פברואר 84'.

בשנת 95' קצב נשיא המדינה את עונשו של אברושמי ל-27 שנות מאסר, אליהן התווספו 6 חודשי מאסר בגין דקירת שני סוהרים באמצעות דוקרן, באוקטובר 94'.

מסיים בשנת 2001 לרצות שני שליש מתקופת המאסר הכוללת

תקופת המאסר הכוללת של אברושמי בניכוי שליש ושחרור מינהלי, הסתיימה בחודש יולי 2001. ועדת שחרורים מיוחדת שדנה בבקשתו לשחרור מוקדם על-תנאי החליטה לשחררו פה-אחד, אולם ערכאת הערעור החזירה את הדיון לוועדה עם הוראת השלמה. הוועדה מילאה אחר ההוראה וחזרה והורתה, הפעם ברוב דעות, על שחרורו של אברושמי. המדינה ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אך ערעורה נדחה באוקטובר 2002.

המדינה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובפניו הוצגה ראיה חדשה: בבדיקת שתן שנערכה לאברושמי נמצאו שרידי סם מסוכן מסוג אקסטזי. עד שעובדה זו הובאה לידיעת הפרקליטות, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו השנייה בה אישר לשחרר את אברושמי. בית המשפט העליון החליט לבטל את החלטת הוועדה ואת החלטת בית המשפט המחוזי, והחזיר את הדיון לוועדה, כדי שתבחן מחדש את בקשת השחרור, כאשר עובדת מציאת שרידי הסם מונחת בפניה.

ועדת השחרורים קובעת בשנת 2003: אברושמי אינו מוכן עדיין

בחודש יולי 2003 החליטה הוועדה, בראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב קדמי, שאברושמי אינו בשל עדיין לשחרור, בעקבות מציאת שרידי הסם בשתן. "לדעת חברי הוועדה, הפר גילוי צריכת הסם את מאזן השיקולים - ה'עדין' - שעמד בסיס החלטת הרוב בוועדה המקורית; וכתוצאה מכך אין האסיר עומד היום בנטל השכנוע המוטל עליו בקשר להתרחשותו של ה'שינוי' הקבוע בחוק (ראו בהמשך) כתנאי לשחרורו המוקדם", צויין בהחלטת הוועדה.

"עם זאת", הוסיפה הוועדה, "לנוכח תמונת ההתנהגות החיובית של האסיר במשך שנות כליאתו הארוכות - כפי שנתפסה והוערכה בשעתו על-ידי גורמי שב"ס שהאסיר היה כפוף להם - ובהתחשב בעמדה שנקטו חברי הרוב בוועדה המקורית ושופטי ערכאת הערעור, סבורים אנו: שלא יהיה זה נכון לדחות באורח נחרץ את הבקשה לשחרור מוקדם; ושמן הראוי ליתן לאסיר הזדמנות להוכיח לגורמי שב"ס המטפלים בו כי פרשות השימוש בסם וגילויי האלימות כלפי הסוהרת אינם משקפים אלא 'מעידה מזדמנת' - כפי שטוען סניגורו - וכי השינוי המיוחל קנה לו שביתה באישיותו".

הוועדה המליצה, שאברושמי "יבוא במגעים עם אנשי הטיפול בשב"ס לבניית תוכנית טיפול מתאימה" לשינוי אישיותו, ולאחר מימוש התוכנית - אך לא לפני תום שנה מאותו יום - הוא יוכל לבקש שוב שחרור מוקדם.

5 חודשים וחצי לאחר ההחלטה הגיש אברושמי עתירה מינהלית נגדה, אולם בית המשפט לעניינים מינהליים דחה אותה משום שהוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנות, ומשאברושמי לא הראה סיבה המצדיקה את הארכת המועד להגשת העתירה.

שחרור מוקדם ממאסר והתנאים הנדרשים

סעיף 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-‎2001, קובע כי ועדה השחרורים המיוחדת המוקמת מכוח סעיף 33 לחוק, רשאית לשחרר על-תנאי אסיר עולם שעונשו נקצב, ושנשא לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה, מנשיאה ביתרת תקופת מאסרו.

ואולם, "לא תשחרר ועדת השחרורים המיוחדת אסיר עולם כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף ‎9 לחוק מונה אמות מידה על-פיהן תבחן הוועדה את שאלת השחרור, ובין אלה נמנים: הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, מהות העבירה בגינה הוא נושא במאסר ונסיבות ביצועה, הרשעות קודמות או נוספות של האסיר, והתנהגותו בכלא.

כמו כן אמורה הוועדה לתת את דעתה לחוות דעת של גורמים מקצועיים כמו שירות בתי הסוהר, הרשות לשיקום האסיר, ושירות המבחן. בצד כל אלה, מצווה הוועדה לתת את דעתה גם לנסיבותיו האישיות של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי, ואם חל באסיר מה שהוגדר בסעיף ‎10(ב) כ"שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה".