אנחנו הנוער של קיץ תשס"ה
שבמקום לטייל בנחלי הגולן חצינו בנגב המערבי שדות קוצים באישון לילה.
שבמקום לעבוד בחופש הגדול, עמדנו בצמתים שעות וימים.
אנחנו הנוער ששתל ובנה ורק הוסיף טוב,
אנחנו הנוער שראה איך כל זה נרמס ברגל גסה.
אנחנו הנוער שרצה להתגייס לסיירות,
אנחנו הנוער שראינו חיילי צה"ל לבושי שחורים גוררים את אימותינו ומכים ילדים וילדות.
אנחנו הנוער שישב מאחורי סורגים, ולא על פשיעה וסמים.
אנחנו הנוער שבילבלו אותו הרבנים, ובכל זאת הלכנו בין הטיפות.

אנחנו הנוער שקרע את בגדיו ובירך "דיין האמת" - הרבה לפי שתבע העולם שיעשה זאת.

אנחנו הנוער שבמקום לצחוק עם החבר'ה, בכינו יחד בכי תמרורים.

ירקו עלינו, ריסקו אותנו.

אנחנו שבורים,

אנחנו רוצים לבכות, אנחנו רוצים לכאוב, אנחנו רוצים לכעוס.
האמת, לפעמים אנחנו רוצים לשנוא.

אנחנו צדיקים טהורים,
אבל הרשו לנו לקבול על הרשעה.

אנחנו הנוער של קיץ תשס"ה
אנחנו מסרנו את הנפש.

ואחרי שגורשנו, מיד ללא כל שהות
התחלתם לטפטף בכל במה אפשרית
ש"לא עזבנו את המדינה"
וש"נזכור ולא נתבלבל - זאת מדינת ישראל שלנו".

עסקתם בדיונים על "היום שאחרי"
בזמן שהגיבורים שבינינו פירקו חממות ואספו הריסות
ושילמו מחיר יקר, יקר
שגן העדן שהכירו נצרב בזכרונם כגל חרבות.

רבותינו!
במקום לעזור לנו בריפוי הפצעים שעדיין שותתים דם,
אתם עסוקים ב"לעשות נפשות", כדי שחס ושלום ורחמנא ליצלן
לא נפסיק לומר הלל למדינה או לא עלינו, נצא מה"קו".
מבחינתכם העיקר שלא נלך לגבעות או ל"כיכר" או לישיבה "שחורה" (ישיבה חרדית - ע.י.),

אך לא איכפת לכם מנפשנו הפצועה.
אך (ב)מחילה, אתם טועים. ההפסד גדול על הרווח.
אולי באמת, תצליחו. נמשיך לומר תפילה לשלום המדינה.
אך נדע כי איכפת לכם רק מהכיפה הסרוגה שלראשנו,
ולא מבן האדם שתחתיה.
נמשיך להחזיק בדגל, אך לנו יהיה סדק בלב.

רבותינו!
תחבקו אותנו בלי חשבונות,
ותעזרו לנו לבכות ולנגב את הדמעות.