פסגה שכוחת אל

צעדיהם של אירן ושלגי נשמעו כבדים ואטיים בהתקרבם. הדלת נפתחה לאיטה והזוג נראה מהורהר ומכונס בעצמו. אירן לבשה שחורים, כפי שלובשים בימי אבל או בביקור בביתו של מת - החל ממגפיה וכלה ברדיד שאסף את שערה. במהרה הבנתי מדוע. לעומתה נראה שלגי טרוד עדיין בסיפורו האחרון. אירן הגיעה הערב למקום אחר, מנוגד לחלוטין להצלחתו של שלגי להציל את חיי בנו. למקום כואב עד כלות:

מתת בתי בת-מזל היא. והוא, המזל, מאיר לה פנים, אך בחלום ביעותים הלילה שכח לעמוד לצידה. יש לו עיסוקים שונים ומשונים, למזל, כמו קביעת מספרים זוכים בלוטו, עצירת רולטות בלאס ווגאס ובחירת קלפים בידי ידעוניות למיניהן. לכן לפעמים דעתו מוסחת מחובתו להסיט מהלכם של פגזים בשדה הקרב, למנוע אוהבים נכזבים לקפוץ מגגות גבוהים ולשמור על מתת ילדתי. הסחות דעת אלו גורמות לכך שכל מוות מעלה בי תסכול נורא. אני מפנימה ומפנה אותו אל החולים שלי - מדוע לא שמרו על אוצר בריאותם, מדוע באו לבדיקה מאוחר מדי, מדוע ה-MRI לא גילה לנו את המחלה, ומדוע הביופסיה הראשונה לא צדה אותה.

מתמלאת אני אכזבה גדולה על החלטותינו המוטעות: על מה ולמה בחרנו בטיפול זה ולא אחר. מפנה את התסכול כלפי מגבלות הידע שלנו - מדוע עדיין איננו מסוגלים לרפא את המחלה, מדוע לא נמצא חיסון מפניה ותרופות למלתעותיה הרעבתניות. בקושי מצליחה לשרוד "במחלקת המוות", כפי שאני קוראת ביני לביני למחלקה שלי בה המוות הוא חבר כבוד בצוות. לפעמים, כשאוזלים כוחותיי, אני מתריסה כמו איוב כלפי אלוהים שאיננו, על שנטש את חובתו כלפי החולים שלי לשומרם מכל רע. אני משערת שחלום הבלהה שטלטל אותי הלילה, בא בעקבות סיפורך שלגי על הצלת בנו שחדר את ההגנה הקשה מכולן - חרדת ההורות, וחתך בה פצע עמוק.

מתת בבת-עיני הולכת אתי לאורך כל הדרך. כשנפרדתי מבעלי, בעודה ילדה קטנה, נלחמה כמו חתולה פצועה להישאר אתי כאילו איים אביה לקחתה אליו. כאשר עברנו לדירה ריקה לחלוטין, שרק מזרן רחב ריפד את רצפתה, ישנו חבוקות ובוכות. יחד אנו נודדות ממקום למקום, מחוף לחוף, מים אל ים. היא המשפחה הנשית שלי, בנוסף לבניי התאומים השרויים בעולמם הגברי.

אני עבורה אם ואב גם יחד, לאחר שאביה מוסס לחלוטין את הקשר עימנו. שתי נפשות-אחיות אנחנו, המבינות זו את זו ללא מילה, ללא תנועה, קרובות ורחוקות. לא הכל ורוד, לא תמיד קל לנו ביחד. מתת מרדנית היא ותקיפה מול כל אוטוריטה, סמכות והוראה. נוהגת היא לקחת מקופתי כאוות נפשה, מוריה מעולם לא שבעו ממנה נחת וציוניה לא עברו את הממוצע. מפקדיה מוצאים דרך לליבה ולכישרונותיה על-ידי הצבת אתגרים קשים ומסובכים, ושחרור החבל עד קצה גבול האפשר ומעבר לו.

הפרשה מתחילה כאשר צוות בכיר של יחידה מובחרת בה משרתת מתת, מצפה לפקודה יציאה למבצע שקט ורב-סיכונים, מבצע אחד מני רבים. עדיין חסרות כמה ידיעות מודיעיניות שיאפשרו לצאת לפעולה. הצוות נשלח למוצב קדמי מרוחק על-פיסגה שכוחת-אל כדי להעלות את רמת הכוננות. מעולם לא הייתה משמעות כה ראויה למושג "שכוחת-אל" כמו בפעם זו כאשר שכח האל הפרטי שלי את אחריותו ונרדם בשמירה.

כקצינת מודיעין ביחידה, מתנדבת מתת לצאת עם הצוות כדי להשלים את תמונת המודיעין כאשר יגיעו הידיעות הדרושות. בקשתה נענית לאחר היסוסים, שכן נשים אינן נשלחות בדרך כלל למקומות ולמשימות כאלו. במוצב הזנוח שוררת אווירה דחוסה באופן יוצא-דופן: ציפייה מתוחה למשימה מסוכנת, ומועקה כבדה של מוות, כמו לפני כל מבצע מיוחד.

חברי הצוות המיועד למשימה נסחפו זה מכבר לציניות ולזלזול בחיים ובחובה לשמור עליהם. במבצעים קודמים ננזפו לא פעם על פזיזות, על משחקים אסורים, על עודף מוטיבציה ועל הסתכנות מיותרת. ימים ארוכים של המתנה מתוחה, חוסר מעש ובדידות מאונס על ההר, עושים את שלהם ומביאים לשיא את הניתוק של חברי הצוות מהעולם החיצוני, מנורמות חיים מקובלות ומכללי זהירות בסיסיים.

רואה בחלומי את החבורה, ובהם מתת, משחקים במשחק "רולטה רוסית". הסיכוי לפוצץ את ראשך הוא אחד מתוך שישה, טוב לאין-ערוך מסיכוייו הגבוהים של חולה סרטן לבלב למות בשנה הקרובה. המזל מתעתע בחישובים סטטיסטיים, ורקותיהם של היושבים במעגל נשארות שלמות לאחר כמה וכמה הגרלות. קצינת המודיעין הצעירה עומדת על זכותה להשתתף במשחק, כפי שנאבקה בתוקף על השוואת זכויותיה וחובותיה לאלו של הגברים ביחידה. הלוחמים מסרבים בתוקף שאין עוררין אחריו לתביעתה בשריד אחרון של תבונה, והיא נותרת בצד דחויה ועגומה. ככל שנמשכות לחיצות הסרק על ההדק מתערפלת תחושת הסכנה ונחלשת התנגדות הגברים לצירופה של מתת למעגל הנידונים. לבסוף מצליחה בתי החמודה והכריזמטית לשכנעם, והיא מצטרפת למופרעים שמהמרים על חייהם הזולים.

התנהגותה חסרת-המעצורים של בתי מחברת בינינו ביתר עוצמה. היא מזכירה לי את עצמי בגילה - נערה משוחררת, פרועת שיער ואופי שהתעצב בתקופה בה רקדתי באנסמבל בת-שבע. תמיד "באופוזיציה", קוראת תגר על מוסכמות ונענית לכל אתגר. זוהי כנראה אחת הסיבות ששגיתי ומעולם לא קבעתי לה גבולות, לא הטלתי עליה משמעת, ולא התנגדתי לכמיהתה לחיבוק הדוב של "היחידה".

היא עושה בשלי כבתוך שלה. אינה לובשת את בגדיי רק משום שרחבים מדי לגזרתה הנערית, אך מרכיבה פאזלים מרהיבים ממחרוזות, ענקים, טבעות ויתר אביזרי הנוי שלי בלי לבקש בקשות מיותרות. לפעמים מנסה אני לחקותה ביציאותיי הנדירות, והיא חשה לסייע לי בדמיונה היוצר והקודח והופכת אותי לנערת פרחים לכל דבר.

בני אדם מבוגרים נעשים שקולים וזהירים למרות שבילו כבר את השלב הרענן והמדליק של חייהם. הם חוששים מכל סיכון ונוקטים באמצעי זהירות כנגדו. לעומתם הצעירים, שכל הטוב עדיין מצפה להם, מזלזלים בחייהם ובכללי זהירות לשמירה עליהם. הם משליכים את נפשם ואת גופם מנגד במסעות למקומות מסוכנים, בקפיצות בנג'י וצניחות חופשיות, ומהמרים על חייהם ללא רתיעה. אולי מכיוון שאינם יודעים כמה צוף ודבש ממתינים להם בנתיבים החבויים בחיק העתיד.

הפיקה של הכדור באקדח נשארת שלמה כמה וכמה סיבובים של משחק ושל תוף. הצוות מתחיל לאבד עניין ועובר לסגנון אכזרי חדש. עד עתה העולה בגורל מסובב את התוף ולוחץ בעצמו על ההדק. כעת עליו לבחור את הלוחם שיעשה זאת עבורו. במצב הפסיכו-חברתי העוטף אותם, כמו הלילה הדומם, אסון הוא רק עניין של זמן. הכתובת כבר נכתבה על אחד ממצחי הנערים העשויים ללא חת וללא הגיון. השינוי בכללי המשחק.

מכניס עניין חדש. אין זה דבר קל לכוון קנה אקדח אל אחד מטובי חבריך עימם עברת "באש ובמים" וללחוץ על ההדק, שאולי יפגיש נוקר חד בפיקה חיה. אולם המזל מציל את חבורת המשוגעים, הכדור התורן נמנע בעקביות להתייצב מול הנוקר הרעב למגע.

מתת, המשוגעת הפרטית שלי, נהגת מצוינת היא אם כי פראית ונטולת מגבלות. היא עברה קורס נהיגה קרבית ביחידה והפכה לנהגת טובה ממני. בעיניים עצומות אני מפקירה בידיה את ההגה בנסיעותינו המשותפות, כדי לא להתחלחל מהעקיפות ומהפניות הפרועות אך מלאות הביטחון. ילדתי מעין תום-בוי היא - סנפלינג, סקי, טניס ומסעות רגליים מפרכים הם בילויים אהובים עליה, אך אין היא נמנעת מלשלוח עיניה ואולי יותר מזה אל גבר או שניים.

השחקנים מנסים להעלות השערות נוגות על "מחדליו" של הגורל, וכאן באה בתי הטיפשונת והיצירתית לעזרה, ומאתגרת את הגברים בהצעה שאינם יכולים לסרב לה בלי לחבל בגבריותם הילדותית. מתת מציעה להכפיל את מספר הכדורים בתוף וכך להכפיל את הסיכון, את הסיכוי למגע בין נוקר לפיקה. מעבר לכך אין היא מתעניינת ואין דמיונה יכול להשיג. כעת, אומר הציניקן שבחבורה, אחת מכל שלוש הגרלות אמורה "להצליח". תוהה אני בלבי האם הם מעשנים או לוקחים משהו בזמן המשחק? אינני יודעת, הם אינם רוצים לדבר ואני אינני מסוגלת לשאול. עשן סיגריות סמיך חג סביב לנורה עד שמעמם את האור החשוף ואולי מעמעם את שארית הכרתם בסכנה האורבת בין הצללים.

מקרינה סביבי אמפתיה מעושה ומאוסה שבאמצעותה אני רוכשת ידידים ברמה מוגבלת המאפשרת לי להפנות את גבי אליהם לפי נוחיותי, ואוספת בעזרתה חולים אסירי תודה שאינם יודעים להבדיל בין מאור-פנים לבין איכות טיפול בינונית. מתת שלי הפנימה את האמפתיה, והפכה אותה לתכונת אופי אותנטית שהקנתה לה עמדה מרכזית בין לוחמי היחידה. היא לקחה והחצינה גם את הפראות החבויה בי, שמתגלית במלוא תפארתה רק במעשי אהבתי. לעומת זאת עדיין אינה מתחברת למרווחי הביטחון והזהירות המקצועית שאני נוקטת בקפדנות בלי להתהדר בכך.

נזכרת לפתע כיצד הכנתי אותה למחזור הראשון, איך הסברתי וסיפרתי לה על חוויותיי באותו יום, איך קניתי והכנתי בארונה את האביזרים הדרושים - מתחבושות וטמפונים עד לכדורים נגד כאבים (שוב כדורים), כדי שלא תיאלץ להתגבר על הבושה ולספר לי בטרם תהיה מוכנה לכך. היא ידעה להודות לי על שחילצתי אותה ממבוכתה באותו ערב ראשון לבגרותה המינית.

כדור שני מוכנס לתוף, הצחוקים נעלמים, הדממה מתעצמת, סיגריות עצבניות נדלקות. אחד הלוחמים, כנראה הנבון מכולם, מגמגם למרות הבושה שעליו לפרוש כי יש לו כאב ראש והוא משועמם עד מוות. בניגוד למנורה המתקדרת בעשן, הולך ומתבהר הגורל הבלתי נמנע שאורב לשחקנים וכמנהגו, דווקא לאחד האמיצים שביניהם. שולחן המשחקים, שם על אותה פסגה שכוחת אל, לוח על כרעיים מכוסה בשמיכה חומה שהאות צ מפוזרת עליה פה ושם, יהפוך באחת לגרדום עליו יוצא מישהו להורג.

מתת והחבר שלה חיים ביחד יותר משנה ומשרתים באותה יחידה נבחרת. בחופשות הם גרים בקומה העליונה של הפנטהאוז שלי. צולים על הגג בשר על האש, שניחוחו הדשן מסווה ריח קל של עשבים מסוגים שונים שחבריהם מעשנים לפני הבשר ואחריו, כמו צעירים רבים מבתים טובים ורעים. אהבתם ניכרת בכל תנועה, בכל שבר מבט וברוגע הנדיר בגילם הצעיר. גם אני מחבבת ומעריכה את יושרתו ובגרותו של בן זוגה, אך ברגע אחד של אמת, של אהבה מול בושה, של בגרות מול פחזות נעורים המבחן גדול עליו.
כל-כך רוצה לחבק עכשיו את מתת חיבוק חזק ומגונן.

מיד בהגרלה הראשונה נופל הפור על ילדתי, היא לוקחת אותו בקלות כאילו, חיוך על שפתיה, בדיחה קצרה ושפת גוף בטוחה. רק חיוורון בלתי נשלט על פניה מסגיר מתח עליון העולה בה. היא בוחנת את חבריה ארוכות, סורקת את פניהם אחד-אחד כאילו כדי לבחור בלוחץ על ההדק, אך להם נראית היא כנפרדת מכל אחד באופן אישי, ללא מלים. אחד אחרי משנהו מרכינים הם את עיניהם, אינם מסוגלים להישיר מבט אל הנערה האמיצה החודרת את פחדיהם במבטה. עיניה נעצרות על אהובה, החבר שלה, שנמצא גם הוא "בצוות המובחר". בוחנת אותו ארוכות, והוא כיאה לחבר של מתת, אינו משפיל מבטו. עיניהם קשות ויבשות, ליבם רך ורטוב, היא מצביעה עליו בשתיקה והוא קם על רגליו. צעירים רבים,

בושתם מכריעה את תבונתם. גם הוא, גאוותו מכריעה את אהבתו, אינו עומד בפני הבושה הצפויה לו אם יסרב, ונכנע לבחירתה של מתת ולגורל העיוור. כאשר אישה נחושה בדעתה - בת-יפתח, ז'אן ד'ארק, שרה אהרונסון - נכנעים הגברים ללא תנאי.

הוא נוטל את האקדח, מוציא את הכדורים ולרגע קט מהבהבת תקווה שיתעשת ויפסיק את מחול המוות נטול המנגינה. שוקל את הכדורים הכבדים בידו ואולי גם שוקל בדעתו, אך לא - הוא מחליף בין הכדורים וטוען את האחרון ראשון ואת הראשון אחרון, סוגר את התוף ומסובב בחוזקה. מניח לאיטו את האקדח, שהגורל כבר נחרץ בקנהו, על דוכן הגרדום. שפתיו רועדות, פחדו מצייר על פניו הבעה של טרם בכי כמו של ילד קטן והוא מחבק את בתי אל גופו, ואני מנסה בדמיוני לתפוס בידה ולמשוך אותה הרחק משם, אך כה רחוקה אני וכה לא יודעת. הם מתנשקים נשיקת אהבה ארוכה מנותקים מהעולם הסובב אותם, יודעים כי אם יינצלו מהאקדח, ייקשרו בברית דמים כמו בשבטי האינדיאנים עליה קראו בספרי ילדותם.

הדממה נפסקת בלחישה לא ברורה של אחד הלוחמים, שאולי כדאי להפסיק לפני שיהיה מאוחר מדי, אך כולם כבר נשאבו עמוק לתוך המערבולת, לתוך הטייפון, ורק אלוהים יכול להציל אותם. אלא שאינו נוקף אצבע בינתיים, אולי מתוך סקרנות, אולי מתוך רשלנות, אולי מתוך שכחה, או שהשטן מסיח את דעתו בקלילות.
הנידון ללחיצה על ההדק מנסה להרים את אקדח התופי אך זה כמו כבד עליו והוא מניח אותו חזרה, אימה שנופלת עליו תוקפת ברעד עז את מלוא גופו התמיר והמוצק. אולי יאבד שליטה, אולי יגבר על הבושה האווילית, יניח את הנשק ומזלה של מתת בת-המזל ימהר לשחק לטובתה. אך בתי אינה נותנת הזדמנות נוספת וחותכת את הדממה במשפט שוודאי אינה מתכוונת למלוא משמעותו: "יאללה, בוא נסיים עם זה". הוא הרים את האקדח, הצמידו לרקתה וסיים עם זה.

צעקת הבהלה שבקעה מגרוני קטעה באחת את חלומי ואני רועדת מאימה ונטולת נשימה.