צאצאי האליטה ש"הכזיבה"

ילדותי ונעורי העירוניים בפריפריה, עוצבו במידה רבה תוך השקה לקבוצי השומר הצעיר ולנוער "העתיד" שצמח מתוכם.

הייתי חניך בקן השו"צ בעירי, כמעט עד להגשמה כולל סימינר באותה הגבעת חביבה. הקן הזה רוכז והופעל ע"י בני קבוצי מפ"ם שמסביב לעיר מגורי. החלק הדומיננטי של משפחתי המורחבת היו מיסדי וחברי קבוצי התנועה. את מרבית חופשות ילדותי ביליתי בשני קיבוצים שריד והמעפיל. חברי ונערי הקבוצים היו בעיני לסמל ומופת לאידאל הציוני החילוני, למרות שההשקפה הפוליטית בביתי הייתה מפאיני"קית לחלוטין. כילדים ונערים נראו בעינינו ילדי ונערי הקבוץ יהירים, אך בלתי מנוצחים כמעט בכל סוגי ההתמודדות. הויכוחים הפוליטיים אתם היו בלתי פוסקים, אך הם לא ויתרו עלינו.

איני יכול להתנתק מהרקע הזה שלי, כאשר אני בא לשפוט ולהתייחס לספר "היינו העתיד".

הספר הזה, באופן שבו נכתב, מקומם את זכרוני השונה, ומטריד את זוית הראייה החיצונית שהייתה לי, ממש על אותן דמויות, רק כתריסר שנים קודם לזמן תאורה של המחברת.

לכל אורך הקריאה ליוותה אותי תחושה שהסופרת כועסת ונוטה להאשים בקלות רבה מדי את הסביבה הטבעית בה צמחה.

אלא שלא עולה בידה למקד את סיבת הכעס ואין היא מצליחה להגדיר את מהות האשמה היחודית ולהבדילה מכל אותן האשמות שאנו נוטים להטיל על בתי גידולינו "הביולוגיים", רק כדי להקל על תחושת האשמה האישית שאנו חווים.

לשון רבים

הרעיון שהוגשם בקיבוץ לפרק זמן של כשלושה דורות, היה רעיון האחידות הקבוצתית והאחריות ההדדית, אך ראוי לציין שמגשימיו לא היו פנאטים ולא התעקשו למחוק או לטשטש בכוח את הנבדלות הטבעית הקיימת בין הפרטים שבתוכו.

טוב הייתה עושה הסופרת אילו כתבה את תולדותיה בלשון יחיד במקום בלשון הרבים. כי היחיד היה חי וקיים מאד, למרות לחצי הקבוצה! מסלול הילדות והנעורים היה ידוע ואחיד, הציפיות והתקוות היו דומות, אבל הבדלי הפרטים לא טושטשו.

הכוונה, אם הייתה, להמחיש לקורא את תחושת חיי הקבוצה כעדר המונהג כל העת, מתקבלת כבלתי אמינה.

בשונה מכת, הקיבוץ במודע ובמכוון, לא סגר את עצמו מפני השפעות חיצוניות וראה בהן תמיד אתגר הראוי להתמודדות.

צורת הכתיבה כדווח יומני בלשון הרבים, חסך מהסופרת את הצורך להכנס לתחום הרגשות והלבטים האישיים, זה פוגם באיכות ובעומק, ונותן לספר מימד של שטחיות. מה שמטעה ונוגד לחלוטין את אופיו ותכונותיו של הנוער הקיבוצי בכלל ואת אלה של קבוצי השו"צ בפרט!

הנוער היה חדור מאד, הועמסו על כתפיו כחבילות חציר, מחויבויות, ציפיות ומשימות, והוא ידע והיה מסוגל לעמוד בהם! זה אכן היה נוער שנולד לאליטה שחונך ויועד להיות לאליטה! האם ולמה הוא כשל? או שמא כל המבנה האליטיסטי הזה, היה מלכתחילה מיועד להיות זמני? לשאלה המשמעותית הזאת אין בספר הזה התייחסות.

הרפתקה קסומה

הרעיון הקבוצי בנה את עצמו מתוך ניסוי ותהייה. מתחילתו הוא היה מענה לצרכי הקיום של נערים ונערות רווקים, נטולי מחויבויות לשייכות השבטית, ורק כאלה הם יכלו לצאת להרפתקה חדשה וקוסמת כזאת.

כנראה שמוקדם מדי, כשההרפתקה רק רקמה עור וגידים, זיהו עסקני המוסדות התומכים, את הפוטנציאל העצום שיש בה, כדי לפתוח את ארנקי יהדות העולם ולגייס באמצעותה כסף רב ותמיכה. מן הסתם הפעילו את הלחצים הנדרשים של למצות את ההזדמנות. היה ברור להם לחלוטין שיש להרחיב ולהעצים ומהר את התופעה המרנינה והמכניסה הזאת, ומכאן והלאה היא נבנתה טלאי על טלאי וטופחה כמיתוס של יהדות חדישה ומבטיחה. גויס הרבה כסף, נוצרו ציפיות גדולות והיה הכרח למלא אותן ולשמר אותן זה היה גורם מעשי משמעותי שהכריע בצורך ביצירת מסגרות נוקשות שימנעו את התפרקות הקבוצות ויאפשרו הצגת עתיד מבטיח מוכח ובר קיימא לרעיון החדשני הזה.

כאשר הרעיון מתפתח ומתגשם בעת ובעונה אחת נבנים כללים שאין די זמן לבחון את מעשיותם, ולאחר מכן מתפתח חשש מפני כל שינוי מוצע, שעלול לגרור לזעזוע של כל המבנה. החשש הזה הופך את המבנה לנוקשה בעיקר, בהתיחס לשינויים המתהוים מסביב מחוץ לקבוצה. מאחר שמדובר בקבוצה איכותית הרואה עצמה חזקה דיה להפתח במודע להתמודדות בהשפעות החוץ, הרי שההתנגשות והזעזוע היו חייבים להתרחש במוקדם או במאוחר.

הכשל טמון בסתירה המובנית בשיטה, בין נוקשות הכללים לפתיחות המאתגרת, ובאחידות הזיהוי הפוליטי הכפייתי שנוגד את חופש הדעה. שתי המגבלות האלה היו חייבות להבחן מחדש לאחר כינון המדינה, על משטרה הפוליטי והכלכלי.

הטעות הייתה בנוקשות. כל אכר פשוט וכל חרד למדן יודעים שכדי שבניהם ימשיכום יש "לכסות את עיניהם"...

מבחן התוצאה

לא ניתן לחנך נוער לאליטיסטיות שאפתנית להשכלה רחבה ולפתיחות, ולצפות ממנו לאחר מכן שיוותר על התשוקה שהוטמעה בו, לנסות ולממש את אותו הפוטנציאל שפותח. הקיבוץ היה ונותר מקום קטן מדי וצפוי ומוגבל מכדי להשאר בו!... עזיבת החלקים החזקים מהדור השלישי של הקיבוצים הוותיקים המייסדים הייתה בלתי נמנעת.

אלא שבשונה מהרושם שמתקבל מהספר, הם הפכו לחלק אליטיסטי דומיננטי בחברה הישראלית מחוץ למסגרת הקיבוצית המגבילה, ובכך הגשימו הלכה למעשה את היעוד שחונכו והוכשרו לו!

הספר מתאר פרק חיים משמעותי המתחיל ומסתיים בקיבוץ, אבל זה לא יותר מפרק בחייהם של בני הקיבוץ. ובמבחן התוצאה הכולל, ניתן לומר שהפרק הזה הכשיר אותם היטב גם לחיים שמחוץ לקיבוץ, ואפילו טוב יותר מההכשרה שניתנת לצעירים רבים שנולדים מלכתחילה אל החיים שמחוץ לקיבוץ.

ההפרטות שעברו ועוברים מרבית הקיבוצים הן עוד טלאי שנתפר כדי לכסות על הקרע הכלכלי שנוצר במלבוש, בעוד שנכון יותר היה לשנות את המבנה לסוג של קאופרטיב, עם מחויבות חברתית מוגדרת, שבו החברים עובדים בפנים ובחוץ בהתאם לרצונם, ומכניסים את שכרם לקואופרטיב כתחליף לבנק, המאפשר להם מצד אחד לחסוך ולמשוך כרצונם, ומעניק להם מצד שני גם אשראי זול ומבוקר לצרכים העסקיים ככל בנק. והקואופרטיב מתנהל ומנהל את הכנסותיו כארגון עסקי לכל דבר.

הפיכת הקיבוצים לישובים קהילתיים רגילים היא בבחינת עוד אלתור שיתגלה עם השנים כהחמצה עיוורת.