News1 גאים להציג
מבקרים ייחודיים (Unique Visitors):
אתר - 661,809  סלולר - 1,608,629
   |   15:07:40
דלג
בלוגרים / בעלי טורים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
בקרוב: נוסעי תחבורה ציבורית שישלמו באמצעות ישומון סלולרי יעודי, ייפטרו מהעול של שבירת הראש על בחירת המינוי הרצוי, לא יצטרכו לתכנן לאן יסעו ומתי, וישלמו בדיעבד בתקרת מחיר מרבית    וע...
איתמר לוין
איתמר לוין
רבבות מעצרים שאינם מדווחים לציבור, אלפי דוחות מעצר שאינם נרשמים כיאות, אלפי עצורים שאינם זוכים להיוועץ בעורכי דין. זוהי תמונת המצב היום-יומית במשטרת ישראל. זה לא יכול להיות מקרי, א...
גדעון סער
גדעון סער
מסכנה אחת אין ולא תהיה לאיש אפשרות לשמור על הרשות השופטת: מפני עצמה. הסכנה שבכניסת בית המשפט לזירה הפוליטית היא בראש ובראשונה לו עצמו. איפה הימים ששופטי בית המשפט העליון כתבו בפסקי...
יובל לובנשטיין
יובל לובנשטיין
הטעות של הממשלה הייתה שהיא אישרה לפתוח את איקאה ומאז היה אובדן שליטה וחוסר מנהיגות של הממשלה שלא השכילה ללמד את החזירים לקח, לקח שהן ילמדו על-ידי הציבור הנאור ושימצא את הזמן המתאים...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
ברחבי הרשת / פרסומת
מועדון+ / תגיות
אישים | פירמות | מגשרים
מוסדות | אתרים | מושגים
רועי בלכר [צילום: תמר מצפי, גלובס]
עורך דין
רועי בלכר, (נולד: 1970) עורך דין ישראלי. שותף מייסד במשרד עורכי הדין KRB.
גורי אלפי [צילום: רונן אקרמן]
קומיקאי, שחקן
גורי אלפי (נולד: 18 בספטמבר 1976), ישראל. קומיקאי, שחקן, זמר, במאי ויוצר טלוויזיה ישראלי.
מגי אזרזר [צילום: איציק בירן, יח"צ]
שחקנית
מגי אזרזר (נולדה: 10 בספטמבר 1986), שחקנית ישראלית. שמה המלא: מרגלית אזרזר סבג.
לכל הערכים במועדון+
קח גפרור בוער
''קח גפרור בוער''

אריה קרישק, סופר, עיתונאי והיסטוריון חוזה בספרו "קח גפרור בוער" - שנכתב לפני כחמש שנים ורואה אור כעת לראשונה - את המחאה החברתית ולוקח אותה צעד קדימה. הספר מתאר מה קורה כשהזעם והייאוש הופכים לתסכול ולאלימות בקרב מי שמרגישים שאין להם מה להפסיד עוד

▪  ▪  ▪

מחבר הספר: אריה קרישק

מתוקף עבודתו כהיסטוריון ומתוך היכרותו מקרוב עם אישים בכירים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, הצבא והעיתונות, נקשר שמו של קרישק בפרשיות מסעירות בתולדות המדינה. חלק מתסריטיו נגנזו כיוון שעסקו בחומרים רגישים ובחומרים לא פופולריים בעייתיים לעיבוד בתחום הביטחון והפוליטיקה, בהם קשר הדבש – מותחן פוליטי נבואי על עליית מחתרות הימין, הופק עוד ב-1975 (במאי- יעוד לבנון), נאסר להקרנה בארץ אבל הוקרן בחו"ל, ואין נפגעים לכוחותינו - לדעת כמה מבקרים מהספרים החשובים שנכתבו על מלחמת הלבנון – המתאר פרשייה אמיתית (שהוסתרה) של אונס אזרחית לבנונית ע"י חיילי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה. כמו-כן היה שותף לביוגרפיה של הרמטכ"ל חיים בר-לב, והיה מעורכי ומחברי הביוגרפיות של יעקב נמרודי.

קרישק שימש בעברו עורך ראשי של הוצאת כתר והקים את האופרה הקאמרית הישראלית. כיום הוא עוסק בכתיבה היסטורית של ביוגרפיות ושותף כהיסטוריון וכמפיק לכתיבת תסריטים.

על הספר: קח גפרור בוער

מדובר ברומן 'אפל', כתוב ברזון, ללא שומנים ו'ספרותיותיות', המתאר תסריט מאד מאד אפשרי (מעבר לפינה ממש) מה יקרה בישראל באם לא ימצא מענה מיידי והוגן למצוקות הביניים ושכבות-המצוקה. ישראל מתקדמת בצעדי ענק אל סִיפו של כאוס חברתי. מחד, נופי השֹובע של וילות ברוכות נדל"ן, בנקים זללניים, טייקונים ולהקות הליווי שלהם (הכוללות פוליטיקאים למיניהם), הילולה מתמשכת של כל מי שיש להם. ומאידך, מחיקתו של מעמד הביניים והתפוררותן הבלתי נמנעת של שכבות המצוקה (שכר עלוב , מחירי דיור אסטרונומיים, חינוך למיוחסים, מערכת בריאות קורסת), עד שקבוצת מיואשים מחליטה לנקוט צעד שבעקבותיו דבר לא יהיה כמקודם.

"קח גפרור בוער" הוא, אולי , מהסנוניות הראשונות בישראל - של הז'אנר הספרותי החשוב hard boild - הרומן-הקשוח-האפל בנוסח ריימונד צ'נדלר, דשיאל האמט, ג'יימס קיין ואחרים(שהוליד גם את הסגנון הקולנועי המהולל ה-פילם-נואר). בספריו ניבא וחזה קרישק את עליית המחתרת היהודית, רצח סאדאת ופרוץ האינתיפאדה הפלשתינית.

פרק 3

התחלנו ב"תרנגול" ואחר כך עברנו ל"סלוקי"; זה נועד להיות לילה ארוך ארוך, גם אם נקטע, מאוחר יותר, בצורה די מפתיעה. לא היה אכפת לי בכלל מי ואיפה יראו אותנו. ולה? עדיין לא הראתה, אפילו בסימן קל שבקלים, שהיא מזהה את המארח האדיב שלה.
תל אביב בלילה יכולה להיות נעימה ומספקת רק בתנאי שאתה מוותר מראש על התמונה ה"מקומונית" שלה. יותר מדי עיתונות (ברמה ירודה) או תקשורת, יוצרת זוויות רבות מדי, ובמילים אחרות: תמונה מסולפת. יש כאן כמה ברנשים בעיר הזאת, רומנטיקנים חסרי תקנה או סתם גרפומנים מושבעים, שהחלום שלהם הוא להפוך את המקום ל"ניו-יורק של המזרח התיכון", או לכל הפחות איזו ביירות (לפני 1982 כמובן).

אין לי שום דבר נגד חלומות, אבל זה קצת מגוחך לקחת עיר חנוקה למדי, אפילו מכוערת, עייפה מעצמה, ולחשוב שכמה תרועות תקשורתיות ופסטיבלים למיניהם יעשו אותה ל"סיטי תוסס", לאיזו "עיר מטריפה", או שאר הביטויים ההם של עורכי המגזינים. ואל תחשבו שיש לי משהו נגד העורכים או מטבעות הלשון הרווחות שלהם - אני משתמש בהם; כמו שהם משתמשים בי. כולנו, כידוע, באותה הסירה.

ב"חוף" התעכבנו די הרבה; אולי בגלל ספי. היא אמרה שהמקום הזה לא "מסריח כמו האחרים". אני חושב שהיא התחילה להירגע. המתח, הייאוש שלה, לא ניכּר בחוץ. היא הערתה כמויות די גדולות של וויסקי, וגם כמה ליקרים לגיוון והרגעה, אבל נראתה רחוקה מאוד, על-אף שהייתה נחמדה אלי במילים. זאת אומרת, היא שוחחה איתי אך לא לגמרי "הייתה שם", לא נתנה את עצמה.

לא ציפיתי לנִסים - בשלב מסוים התחלתי מהרהר, בצד ההלקאה העצמית הקבועה, שאו שאני טועה או שאין סיכוי שהלילה הזה היא תדע מי אני - אבל חשתי שאנחנו סתם נגררים. אחרי הבקבוקים וחוסר הרצון לסיים את הלילה, באיזשהו מקום באמת נצמדתי לחשש שנצטרך להיפרד מבלי... מבלי... לעזאזל, בעצמי לא ידעתי מה אני עושה שם, איתה. אולי ניסיתי לטפל בתסכול ובכעס על המודיע המוצלח שלי, על חשבון הבנק הירוד שלי, על המאֲזנִים השנתִיים המופסדים של חיי.

"אתה יכול לקחת את שולחן הבינגו," אמר ספי בשקט, וכתמיד נראה לי שהוא קורץ בעין השמאלית. שולחן הבינגו היה שולחן קטן מאוד, עשוי מעץ יפה, שהיה שולחנו הפרטי של ה"בוס" - של ספי.
בשולחן הזה היו נוגעים רק מוזמנים "חשובים", או חברים אישיים של הבעלים. מאחר שלא נמניתי לא על אלה ולא על אלה, נדחקתי ליד שולחן ארוך, היא צמודה אלי, שקועה במנהרות שלה, וכל מה שקיוויתי הוא שמישהו יזרוק אותנו לכל הרוחות, או רק אותי לפחות.

ספי היה בחור חביב, שנראה צעיר מארבעים ושתיים שנותיו, מפני שהממזר המגוון הזה ידע איך לשמור על גופו. הוא עשה את זה בלי טניס, ריצות, דיאטות ושאר שטויות, אני לא יודע איך - אבל הוא נראה רזה מבלי להיות צנום, מוצק כתפיים, חטוב ממש. תמיד יכולת להבחין בשריריו. והיה גם אופיו הנעים שהצטרף לכל זה, ראש טוב על הכתפיים, וכישרון נדיר לערבב משקאות. הוא שתה. הרבה. אבל אף פעם לא נסחף. אולי כי הייתה לו אחריות לעסק, ולאורחים מסוימים שלו.

הוא היה מסופר קצרות, תספורת כמו צבאית ("סטייל טירונות") החביבה על צעירי הארץ; היו לו עיניים חומות מאוד, שידעו להיות רכות במפגיע ומעליהן סימן ההיכר שלו - שני שיחים קוצניים ועבים, שחורים מפחם - גבותיו. על הסנטר היו לו כמה צלקות, בתפזורת די נאה, והוא היה מספיק ערמומי לא לספר לנו, לקוחותיו, את סיפורן.

מה שמעטים מאוד ידעו (וגם אני גיליתי זאת לא מפיו אלא באמצעות הארכיון, בדרך מקרה, בקטע עיתונות ישן מלפני מלחמת ששת הימים) היה שספי, או אליאסף בשמו המלא (והגנוז), היה ארכיאולוג צעיר ומבטיח, שלזכותו נזקפו כמה תגליות מעניינות, בחפירות תמרה, נדמה לי. יום אחד, כמו שזה קורה לפעמים, הוא הסתלק. עזב את האוניברסיטה, אולי עוד כמה דברים, ונסע לניו-יורק. כששב פתח את "החוף" ולא נגע יותר בעבר. הוא הרוויח עכשיו כסף טוב, הרבה מאוד כסף. ואותו השקיע לפעמים בסרטים קצרים של ילדי קולנוע שהתייחסו אליו (למורת רוחו) כאל 'גוּרוּ'.
"לכו, לכו, אל תחכה להזמנה נוספת. כמה שחקנים צריכים להגיע ואני לא רוצה אותם שם. קפיצ'ו?" ועל-אף שלא הייתי מעולם באיטליה (ואולי גם ספי לא ביקר בה אף פעם) שמעתי את עצמי עונה: "קפיצ'ו."

היא הלכה אחרי. מה היה אכפת לה?

בנקודה מסוימת של הלילה, כשהתחלנו מריחים את השחר, ומעבר לים, מעבר לזכוכית הגדולה של ספי, אפשר היה לראות איך האפֵלה מחווירה, שׂמתי לב שהיא הפסיקה לשתות. אני מתקשה לתאר את התנהגותה, זה היה כאילו רקדה לבדה, אף שנעזרה בכמה כלי זמרים, כמוני למשל.

"את רוצה אולי לאכול משהו? ספי יודע להכין סטייקים ממש טובים."

"לא, תודה. לא רעבה."

"בכלל נראה שאת לא בעניין הזה..."

ושוב, הפעם בכוונה תחילה, פזלתי אל מה שאמור היה להיות גזרתה, מקופלת ומוחבאת בתוך סחבותיה. היא לא הייתה רחוקה ממצב התחלתי של אנורקסיה נרבוזה.

היא היתממה, כמי שלא הבינה את כוונתי.

"איזה עניין? על מה אתה מדבר?"


"את לא אוכלת... הרבה. נכון?"

אם צחקה קשה היה להבחין בין הצרידות הזו לאחרת.
"אתה לא מתכוון להתחיל עם זה, מה?"

"להתחיל? איזה 'זה'?"

"להיות המשגיח שלי או משהו. אני שונאת שמנסים לפטם אותי. כמעט כמו שאני שונאת שמנסים לדאוג לי."

"אני מצטער, בסך הכול..."

"בוא נרד מזה, אה?"

"בטח. מה שתגידי."

ועכשיו, כשהשחר מתחיל להיות מורגש ממש, מסביבנו שני שיכורים וזוג הומואים חבוקים, ספי קורא איזה עיתון מאחורי הדלפק ומעשן. עכשיו הייתה הפעם הראשונה שהיא הבחינה בי. אני מתכוון לכך שהיא התבוננה ישר בעיניי ופתאום שׂמה לב שהיא לא לגמרי לבד. אבל רק לרגע.


"אני חושבת שאני מתחילה להבין..."
"אוי, זה נהדר..."

"אתה פשוט מכייף ככה, נכון? זה הסיפור שלך, אה? לעבור לילות עם אנשים שאתה לא מכיר ושאף פעם לא תפגוש יותר, להיות בודד בשניים, מה?"

"יש לך רק טעות אחת. עם אנשים שאני מכיר, לא עם זרים."
שום דבר לא השתנה בפניה, או בקולה, או בעיניה. היא אף לא הייתה מסוקרנת, אלא נראתה כמבררת משהו בינה לבינה.
"אתה אפילו לא שאלת אותי איך קוראים לי..."

"אז מה?"

"אז כלום."

"ומה, את רוצה לדעת איך קוראים לי?"
"זה לא משנה."

"את רואה?"

"אני לא רואה כלום. תמזוג עוד אחת."

ושוב היה המרחק הקבוע בין שנינו. מזגתי לה עוד קצת וויסקי ברבן והיססתי מעל לשולי הכוסית שלי. ויתרתי, הייתי במצב שהוא כבר כמעט מעבר לשליטה. מי יגרור אותי חזרה לחניון שלי? איך אתרץ לעצמי את הלילה הזה?

היא אמרה, "המקום הזה לא מוצא חן בעיניי. בוא נלך למקום אחר."
"אמרת שפה טוב. שכאן לא... מס מסריח..."

"תשכח מה שאמרתי. בוא נזוז, אה?"

בשש בבוקר או משהו כזה, היא אמרה שהיא רוצה הביתה. שאלתי אותה איפה זה "הביתה" והיא אמרה שזה בבת ים ושהיא כבר תסתדר עם נהג המונית. אמרתי שיש לי אוטו באיזשהו מקום ואם היא מוכנה ל... "תקרא למונית!" אמרה בקול אחר, גרוני, שהייתה בו פסקנות מלוּוה במשהו שאין לי דרך אחרת אלא להגדירו כאכזריות. חשתי נצרב. זה מה שזה עשה לי. לא היה טעם להתווכח, מה גם שידעתי שכושר הנהיגה שלי במצבי הנוכחי ראוי לעיון. מישהו, לא זוכר מי, עשה לנו טובה וצלצל לתחנת מוניות שהייתה סמוכה למקום בו נמצאנו (לא זוכר איפה).

המונית הגיעה די מהר. בחור כסוף שיער, בולגרי, שנראה שמח מאוד לחברה וללקוחות.

"זה יעלה לכם ספיישל כפול," הכריז בשמחה.

היא עלתה למונית והתיישבה במושב האחורי, קרוב לחלון. נדחקתי בקושי פנימה, צונח לא הרחק ממנה. הרגשתי שעתה החל כבר, במלוא התאוצה, תהליך ההינתקות. היא רצתה אותי במקום אחר. כל מה שהיה בראש שלה היה "הביתה", אולי כבר הייתה עייפה, סוף סוף.
"מכיר את המצבה בבת ים?" היא דיברה לנהג בקול כמעט חביב, "סע לשם."

'כרכרת אחר חצות' שלנו יצאה לדרך בעצלתיים. הבולגרי הכסוף אהב לטייל כנראה, וגם לשוחח.

"שמעתם ת'חדשות? הבני זונות העלו שוב את הדלק! לא יודע מה יהיה הסוף... אני חושב שנצטרך לתת הוראת קבע לבנק שיתחבר ישיר לתחנת דלק..."

פתאום התמלאה המונית בצחוקי.

הכרתי את הקול הזה. זה היה ה'אני השיכור' שלי. המצב התחיל להידרדר במהירות.

"שמע, זה טוב! זה... טוב מאוד, בחיי..."

"תודה רבה אחי, אבל אם לא אכפת לך תנשום בכיוון החלון, אה?"

המונית התקדמה עכשיו לאורך רחוב יפת, שהוא מין מהדורה ערבית יותר של רחוב הירקון. אצל אבולעפיה החלו לחמם פיתות בתנור. ראיתי גם כמה שוטרים מגולחים, מצוחצחים, מציצים בנו מבעד לחלונות ניידת דוהרת. עכשיו הייתי כבר לגמרי בתוך עצמי ולא ראיתי דבר, מתעורר קלות בכל פעם שהמונית נעצרה.

יד טלטלה אותי נמרצות. הרכב הבולגרי שלי גיחך קרוב לפני בפה חסר שיניים.

"איפה התחנה הבאה, מיסטר? הגברת אמרה שאתה משלם, אני מקווה שאין לך רעיונות אחרים בראש כי אז אני אצטרך להחליט איפה תהיה התחנה הבאה שלך..."

"איפה היא, הבחורה?"

"אני יודע? נכנסה לאיזה רחוב, נעלמה באיזה בית, מה אני הבלש שלך? החגיגה נגמרה."

נאחזתי בידו, מרים את עצמי מעל המושב.

"רגע אחד, רק רגע, היא... היא לא אמרה כלום... פשוט, הסתלקה? נעלמה לה?"

"אל תהיה רגיש, חביבי. זה מה שכולן עושות. עכשיו, איפה הבית שלך, בן אדם?"

נתתי לו את הכתובת.

כשהתעוררתי בצהריים הרגשתי כמו אדם שנמשה מספינה טרופה. למזלי לא היה אף אחד בבית משום שהִצחנתי נוראות. אם הייתה מכונת כביסה בגודל אדם (או לכיבוס בני אדם) זה היה המקום האידיאלי בשבילי, ללא ספק. כשהייתי במקלחת צלצל הטלפון. המשכתי להסתבן בכל הכוח, מקלל את כל הגורמים שהביאו לליל הבילויים האחרון שלי, חוץ מאת עצמי. משהו בתוכי נגס בי בתוקפנות, מבשר לי כי הפעם הרחקתי לכת. לא היה זה מסוג ההשתמטויות שמיכל הייתה סלחנית ומבינה כלפיו. בכלל, מאגר הסבלנות והסליחות של רעיות וָתיקות הוא משהו מאוד בלתי צפוי. למזלי היה זה יום חמישי, יום בו הילד שלנו נמצא אצל סבתו, אמא של מיכל. מזל גדול באמת, שהרי את בושתי מול פרצופו של ילד בן שש, שכבר מבין די הרבה, הנאלץ לעמוד מול צחנת אביו השתוי לא הייתי יכול לשאת.

כשהייתי נקי, קצת רגוע יותר, יושב במטבח ומורח שני צנימים בחמאה הולנדית, שוב צלצל המכשיר הארור, הפעם ממושך יותר, תובעני כל כך.

קיללתי שוב, בלעתי את מה שהיה בפי, וצעדתי כשפוּט אל השפופרת.
זה היה הרציג בצִדו השני של הקו.

"איפה אתה מסתובב בלילות, לעזאזל? ותמיד כשמשהו קורה?! כבר חשבתי לשלוח צוות חיפוש אחריך."

"מה יש, מה קרה? חוץ מזה, בן זונה שכמוך, שכחת מי סידר לי את הבילוי?"

הוא נשמע מרוגז למדי, יותר מהאוֹקטן הרגיל שלו, והוא לא היה בדרך כלל מה שניתן לכנות 'שוטר עצבני'. לא הרציג.
"על זה אני מדבר," פלט בחוסר סבלנות, "תגיע לכאן מהר, למדור. אני צריך אותך בהוּל."

"הרציג, תן לבן אדם להירגע, חכה שתשמע מה יש לי נגדך..." "שפר, אתה כנראה שוב שתוי או באמצע הכנת קטע למדור הספרותי או משהו, אנחנו צריכים אותך כעֵד! תופס?"

פתאום הייתה השפופרת חמה בתוך כף ידי. העור החל שוב מגרד לי, נוראות.

"עֵד? עד למה?"

"ברוּך, המודיע שלך, שוכב בפתולוגי, נמק מתקדם, אם אתה תופס למה אני מתכוון. אז קדימה, תעלה על מכנסיים ובוא מיד לתחנה. אני מחכה."

פתאום תפסתי שהלילה ההוא עוד לא נגמר.
הוא מתחיל. עכשיו.

פרק 4

הרציג ישב על כיסא מסתובב, חזהו שעון אל גב הכיסא ושתי ידי הגורילה הענקיות שלו משתלשלות לפנים, ועל פניו לבש הבעה דוחה במיוחד. מהמקום בו עמדתי, הַכניסה לחדר, קשה היה לדעת אם קבלת פנים זו נועדה עבורי או יוחדה לערבי הצעיר, שעמד זקוף על רגליו, שני בלשים מימינו ומשמאלו, וניצב לפני כיסאו של הרציג כשגבו אלי. הרציג הבחין בי והבעת הבולדוג הרעב שלו לא השתנתה כהוא זה.

הוא היה איש גדול, מוצק מאוד, בעל גולגולת רחבה כביכול נעדרת צוואר, מקריח כמעט לחלוטין. הבורא פיצה אותו על דלילות שׂׂער הקודקוד בשפע של תשׂעורת על ידיו וחזהו. תמיד נראה כאילו הוא לובש סוודר או גופייה כהה ומסולסלת מתחת לחולצותיו. היה לו פה קטן, חטוב ושפתיים נאות שלא היית מצפה לפגוש במערך הלסתות העבות והנוקשות שלו. היו אלה האחרונות, רבועות ומזדקרות לפנים, ששיוו לו יותר מכול את חזות כלב הציִד הרעב.

אמרתי, "פגוש את העיתונות..." ופסעתי פנימה.

איש לא ענה לי. כניסתי דמתה ליעפו של זבוב בחלל החדר הקטן. היו עוד ארבעה אנשים מלבד הרציג והערבי בפנים: שני הבלשים שאחזו בזרועותיו של החשוד (הם לא היו מוכרים לי; לא מאנשיו של הרציג), שוטרת במדים שישבה מאחורי השולחן המשרדי הבודד והקישה באצבע אחת על מקלדת המחשב העתיק שלפניה, ועוד בלש אחד, מוּכר לי עד לזרא.

בִּיתן היה היחידי שהגיב אלי כשהייתי כבר בתוך החדר. הוא היה מעֵין "יד ימינו" של הרציג במדור, אף שהבחירה ביד השנייה הייתה אולי הולמת אותו יותר, ולא מפני שהיה בלש גרוע או שלומיאלי - כלל וכלל לא. ביתן (מקודם - ביטון) היה אולי הדגם המובהק של מכונת משטרה יעילה עד אימה. בינו לבין הרציג, הממונה הישיר שלו, הייתה מערכת יחסים שאפשר להגדירה כ'איבה מאופקת'. ביתן היה ערמומי דיו כדי 'לתת להרציג את הכבוד', להישמע להוראותיו, אבל בביצועים בשטח ובמיוחד בנאמנות שלו, היה כפוף לגורם אחד בלבד - סנ"צ טימור, במרחב הירקון.

טימור היה הממונה הבכיר, האחראי המרחבי על נושאי הבילוש, ואם לצטט את הרציג במה שמכונה "לא לציטוט", אז "טימור הוא הבן אלף המושחת ביותר שהצליח להשתחל לשורות מדי המשטרה." זו הייתה האשמה חריפה במיוחד (והסיבה המובילה ליגונו ומצוקותיו של הרציג כבעל תפקיד וכאזרח גם יחד) אבל כפי שניתנו לי כמה הזדמנויות לשופטה - לא לגמרי משוללת בסיס. ביתן היה לתעלומה בעיני, תוספת קושי ליחסינו מאחר שהאיש היה שונא עיתונאים שאין שני לו. האיבה שלו אלי הייתה הכול מלבד 'מאופקת'. היה זה תרגיל מזהיר למדי מצִדו של טימור (טימוראש, מקודם) לשתול נאמן כה יעיל וקיצוני במדורו של הרציג. היו מעט מאוד אשליות, אם בכלל, בדבר מהות או איכות היחסים שב'צינור פיקוד' זה.
עיני החתול הירוקות של ביתן ננעצו בי בשעה שנטלתי כיסא עץ פשוט והתיישבתי עליו, בקצה הרחוק של החדר. האם היה זה ניצנו של חיוך, מרושע למדי, שהופיע ונעלם בזווית פיו הקטן?

הוא היה כבן 40, צנום מאוד, מה שהוסיף לחזות החתולית שלו, וזריז כשד. בנסיבות אחרות אפשר היה להתייחס אליו, אולי, כאל גבר נאה. מן הסוג שנערות נוהגות לקרוא לו "חתיך". אבל העורמה ומה שנראה לי בוודאות כרשעות שלו, פגמו בתווים הנאים, משווים לו חזות של... ספסר.

"כן, שב בבקשה," הרציג אמר, מבלי להביט בי.

הקלדנית השוטרת הפסיקה להקיש את דיווחה המסובך וזיכתה אותי, עתה משהרציג הכיר בנוכחותי, בחיוך לבבי, לא מזויף, שהלם מאוד את דיוקנה השחום, הנאה. נזכרתי ששמה נורית. האם הייתה זו ה'נורית' שריכלו עליה כי היא 'האחרונה של הרציג'? לא הייתי בטוח, אף שישבה כאן, אצלו, בתפקיד.

עכשיו זז החשוד הערבי, מחליף משקל, וראיתי את פניו. הוא היה נער כמעט, פוזל, עקום שפתיים, אבל נראה כבעל השכלה. הערכתי את העובדה שעמד ללא פחד מול שוביו, אף שבהחלט ייתכן שהיה זה עוד אחד מבני הכלבה שעיקר עיסוקם בחיים הוא חומרי חבלה.
הרציג אמר בערבית הטובה שלו לתוך פניו של החשוד: "יש לנו המון זמן. מצִדי אתה יכול להודות היום, אתה יכול להודות מחר, אתה יכול להודות בעוד שבוע, בעוד חודש. ואתה יכול להודות בעוד שנה."

הערבי אמר בקול נמוך נמוך: "כאילו שזה לבחירתי..."

הבעת הבולדוג לא הפכה רפויה יותר אבל קולו של הרציג עבר שינוי מה כשהשיב, "אני לא מאיים עליך, אבו דאוד. אף אחד לא ירביץ לך ולא יעשה שום דבר למשפחה שלך. הצרה שלך שהיית בַּמקום. את זה תצטרך להסביר לי בצורה משכנעת. אתה התחלת בלהכחיש הכול."

הוא השתהה לרגע, מבטו נודד אל פניו הרעות של ביתן ואז במפגיע מתעכבות - לשנייה אחת בלבד - על פניי הדרוכות, אז החזיר מבטו לפני הערבי הצעיר ופלט בבוז: "לזה אני קורא - התחלה רעה. הבנת?" אחד הבלשים, גבר מזקין ועייף, לחץ קלות על היד שאחז בה. זו לא הייתה לחיצה מכאיבה או מעליבה, אבל החשוד החל מרטיט כאילו חש באיום ההולך להתממש. עכשיו התחיל לפחד. ראו עליו.
"יש לי עורך דין..."

"מצִדי שיהיו לך עשרים עורכי דין. לי יש צו מעצר. הוא יכול להתארך, כידוע לך. אתה תקבע את כללי המשחק, יא איבֱּני. למשחק קוראים - זמן. לי - יש. ולך?"

שתיקה מבשרת רעות צעדה בסך בחדר.

יכולתי לשמוע את ביתן צוחק בנחת, אפילו שפיו נשאר סגור.
הערבי אמר: "רוצה לדבר עם עורך דין שלי..."

הרציג הזדקף בבת אחת במושבו ועלי להודות שאפילו חשוד מהסוג שלי היה נרתע. השינוי שעבר בו, אף שלא הייתה זו הפעם הראשונה שחזיתי בו, היה די מהמם, אם לנקוט לשון המעטה. הוא עבר מישיבת הקוף השמוטה שלו לזקיפות מסתערת שכזו, מנתר בבת אחת על רגליו; ומאיש כפוף, מין כלב גדול ונינוח, הפך למתאגרף ענק ואימתני. לשינוי הזה הייתה השפעה מכריעה על החשוד. הוא ממש שקע בנסיגתו בתוך לפיתת שני הבלשים מצִדיו. אם לא היו אוחזים בו היה לבטח מקרטע לאחור ונמלט. אך עדיין התעקש לאחוז בקש שלו.

"סלקו אותו מכאן!" נבח הרציג, מפנה את גבו כאילו חדלה הישות הזו להתקיים עבורו.

הבלשים הוציאו את החשוד. המשחק החל.

"בסוף הוא עוד יבקש פיצויים," אמר קולו של ביתן מן הצד, "הבעיה שלו זה הילד והעובדה שארבעה אנשים ראו אותו. אני חושב שאחרי יומיים יבשים כדאי שאני אלחץ לו על בלוטת הזיכרון..."

עכשיו צחק בפה מלא, ועבר עלי שוק קטן ומכוער כשהבחנתי שנורית הנאווה צוחקת גם היא איתו.

הרציג פרשׂ את זרועותיו הענקיות ושילבן, באצבעותיהן, מאחורי ראשו, הוא התמתח ונראה כמי שהתעורר משינה רעה. אחר כך הכניס כף גדולה לתוך כיס חולצתו והעלה את חפיסת ה"נובלס" המדובללת שלו. הוא השתהה במיוחד בתהליך הקלאסי של הצתת סיגריה. העשן כיסה את פניו כשדיבר:

"אתה לא תיגע לו בשום בלוטה, ביתן. אנחנו נעשה את זה בדרך שלי. ברור?"

החיוך לא מש מפניו הצרות של עוזרו. "איך שאתה רוצה, בוס. אבל אנחנו נותנים לו שהות להתקשח. בינתיים יקרו כל מיני דברים. יש לו חברים ב'וואקף' והם פזרניים מאוד בשכר טירחה של פרקליטים. יש לי ניסיון ארוך איתם, אתה יודע."

"כן, אני יודע. לא הקלדת כלום מזה, אני מקווה?" החלק השני של המשפט נועד כמובן לקלדנית.

"בטח שלא. כמו שאמרת..."

והיא הפסיקה לחייך.

הרציג חצה את החדר, כל צעד שלו מקרבו אלי. חשתי שהוא אינו שׂשׂ לראותני וכי המפגש שלנו לא יהיה נעים, הפעם. ואל תבינו מזה שרוב המפגשים שלנו נעימים. היה זה רגע נוסף, בעת שהתקרב לעברי, בו שאלתי את עצמי עד כמה המושג "חברים" הולם את הקשר שבין הרציג לביני.

"בוא, עיתונות, אני מזמין אותך לסנדוויץ'. נלעס אותו למטה, במזנון."

"אחריך," אמרתי.

במזנון התחנה - אולם צר וקצוץ, עם מעט מאוד מושבים ובעיקר ארגז קירור גדול ששימש גם כדלפק - הוא השתהה מעל הסנדוויץ' השני, טוחן אותו במעין כעס סמוי, לא משׂביע.

היינו יחידים במזנון, להוציא את השוטר הקשיש, עם דרגות סמל מטושטשות כמעט כמוהו, שעמד מאחורי הדלפק, מזנונאי בתפקיד שהצטיין ביכולתו להיות בלתי מורגש, אולי הסיבה העיקרית למינוי האחרון שלו.

חיכיתי שהרציג יגמור, ינגב את הפה, ואז שאלתי:

"הוא קשור?"

עיניו השחורות של הרציג ננעצו בי כאילו הייתי מוצג חקירה.
"קשור? מי קשור, לְמה קשור?"

"הערבי האמיץ מלמעלה. הוא בעניין של... שלי?"

הרציג סינן אוויר כלוּא מבין לסתותיו ההדוקות. היה בו זעף תמידי, שדווקא הלם אותו.

"לא. זה סיפור אחר והייתי מעדיף לא לדבר עליו." הוא השתתק במפגיע ועצם את עיניו ולפתע חשתי את מה שחש בוודאי הערבי, למעלה בחדר החקירות, מעין מועקה של איום מתקרב. משהו מאוד לא נעים.

"הבעיה היא שיש לו ילד קטן בן שנתיים שגוסס מסרטן. שוכב במחלקה האונקולוגית ב'וולפסון', בחולון. בדקתי את העניין עם הרופאים. הם אומרים שזה עניין של ימים," הוא פקח את עיניו, "הוא אבוד."

"מי?"

"הילד."

השתיקות היו בנות לוויה קבועות שלנו. וכמו עכשיו, חשבתי שהרציג הוא בעצם אחד האנשים הבודדים שאני נהנה לשתוק עִמם.
"גידי, אני חושש שהפעם הכנסתי אותך לבוץ. קצת. זו לא הסתבכות, עדיין. אבל זה יכול לקרות."

"מה? מה יכול לקרות?"

כל מה שיכול היה להיאמר עתה, בינינו, צריך היה להישקל, להתבטא בזהירות.

"אני מבין שהייתה לך פגישה אתמול בלילה, אצל 'מוריס'?"
"הוא לא בא, הרציג."

"אני יודע. אני חושב שבשעה שקבעתם הוא כבר היה מת. אתה יכול לספר לי למה רציתם להיפגש?"

"זו שאלה די מיתממת, אתה לא חושב?"

הזעף שלו העמיק. האם כעס עלי?

"זה לא משנה. שנינו יודעים שאני ארגנתי לך אותו כמודיע. אין פה שום חסוּת, לא? או שהוא כבר הספיק לגלות לך משהו?"

"הקריירה הקצרה של המנוח בתור מודיע לא שווה את השם הזה, הרציג. אתה יודע מה הוא עשה לי בפגישה הראשונה, הבן אלף?"
"עזוב את זה. לא מעניין אותי מהסידורים שהיו לכם. עשיתי לך טובה וזהו זה. חסל עניין. עכשיו אני רוצה שאתה תעשה לי טובה. ואנא, בחייך, בלי הקישקושים הרגילים על חובת העיתונאי, מקורות יעני, כל החַרְטה הזה, אוקיי, גידי?"

לא אהבתי את עיני השוטר שלו. לא אהבתי את הצורה בה דיבר אלי, עכשיו. אבל הבנתי אותו, או ניסיתי להבין.

"איזו טובה אני יכול לעשות לך?"

הוא הניח את כפות ידיו הגדולות, השעירות, על משטח השולחן בינינו.

"ספר לי מה הוא בדיוק אמר לך. הכול."

"אין בעיות, הרציג."

"כל הכבוד. תתחיל."

הצחוק שלי נשמע בלתי משכנע אפילו באוזניי.
"זה יהיה קצר מאוד. כלום. ברוּך לא סיפר לי כלום! ברצינות, הוא פשוט לא הספיק."

הרציג לא היה האיש שיאבד את עצביו. חוסר הסבלנות שלו היה מבוּקר למדי. עיניו נראו כשׂדה ניסוי לאמונה. הוא לא חשף אם בחר לקבל את דברי כמות שהם, כלומר - להאמין לי.
עכשיו חיכה. פשוט המתין להמשך.

"הוא צלצל אלי את... לא. מתי זה היה? כן, שלשום. הוא התקשר לבית, לא למערכת או לנייד, ואמר שיש לו משהו מאוד רציני בשבילי. הזכרתי לו שבפעם הקודמת הוא מכר לי פיסטוקים ריקים. אתה זוכר, הסיפור ההוא עם בר נתן, לא משנה... הוא התעקש שניפגש ב'בר של מוריס', למרות שניסיתי להציע מקומות מתאימים יותר, ובסוף הסכמתי. קבענו לשמונה בערב בדיוק. ובשעה ההיא, אולי אפילו שלוש דקות לפני, נכנסתי ל'מוריס'. הוא לא הגיע. אחרי חצי שעה ידעתי שזה אבוד."

"ומה עשית אז? הלכת הביתה?"

עיניו לא הסגירו זאת, אבל הבחנתי בהידוק הכפול והמוּכר בלסתותיו.

"מה זה קשור? לא, ברצינות, הרציג, למ
ה זה צריך לעניין אותך?"
"זה מעניין אותי. אני אסביר אחר כך."
"אוקיי. אני רואה שאנחנו מחליפים מִקדמות. בסדר גמור. נשארתי בבר."

"תראה גידי, ניסיתי למצוא אותך אחר כך בהרבה מקומות. צלצלתי לנייד שלך, למערכת, אפילו התקשרתי למיכל, חיפשתי אותך בכמה מקומות. היה לך לילה ארוך בחוץ, מה?"

הטון שלו היה מאוד מקומם אבל בשלב זה החלטתי להמר על "איפוק".
"אם כן - ואני לא אומר שזה ככה - אז מה?"

"אני רואה שאתה מסרב לקלוט. המודיע שלך, ואני מזכיר לך שהוא היה המודיע שלך, לא של אף אחד אחר, אפילו שזה היה הסכם חדש לגמרי שלא התממש עדיין, אז המודיע שלך נרצח, חוסל, הלך עליו בקיצור. והוא חוסל ממש לפני שנפגשתם. אתה היית צריך להיות היעד שלו והאיש האחרון לראות אותו. אני בטוח שכל מילה שלך היא אמת. אני אבדוק, כמובן, אבל לא זה מה שמטריד אותי. מטרידה אותי העובדה שלא חזרת הביתה."

"שאני אבין, אתה מדבר בשם מיכל עכשיו?"

אף שהשתדלתי לא הצלחתי להסוות את המרירות, הפגיעוּת שדבקה לקולי עכשיו.

"אני לא מדבר בשם אף אחד חוץ מעצמי. עזוב את מיכל. מה שבינה לבינך, זה החשבון שלכם. לא שלי. יש חשיבות ל'תנועה' שלך, זה הביטוי, בשעות משמונה ועד... עד למחרת, להיום. אם אני לא אשאל אותך את זה אז מישהו אחר ישאל, אוקיי? ואתה תהיה חייב לענות. חשבתי שזה רעיון מוצלח יותר שתענה לי."
"איזו התחשבות..."

"גידי, זה לא הזמן לבירור היחסים שלנו. הזמן הזה, דרך אגב, חלף עבר מזמן. אני מנסה להזכיר לך שאמרתי שיש כאן לא רק רצח אלא, ככל הנראה, זה עוד לא בטוח, סיפור אחר, מסריח עוד יותר. אז מה לכל הרוחות אכפת לך לדווח לי, בקיצור נמרץ, איפה הסתובבת, הא?"

"בסדר. אז הנה הדיווח המפורט, נכון לעכשיו: אצל 'מוריס' הכרתי גברת אחת ש... בוא נאמר, השאירה עלי רושם מסוים. זה לא לשיר השירים, הרושם הזה, אוקיי? היא ואני יצאנו אחר כך לסיבוב בָּרים. הוא נמשך יותר מהמתוכנן, עד הבוקר. או כך נדמה לי. יש עדים שיאשרו אותי אצל ספי, ב'סלוקי', ב'מערכת' ובעוד כמה מקומות. הגברת הנכבדה הזו הסתלקה לאיזה בית בבת ים. נהג המונית החזיר אותי לחור שלי. זה כל הסיפור. סוף החדשות." הרציג שוב עשה לי את זה. קם בזינוק על רגליו, ללא אתרעה. "אני חייב להיות בפתולוגי באבו כביר. רוצה לבוא איתי?"
"אתה יודע שאני שונא גוויות."

"גם אני."

תאריך:  06/05/2012   |   עודכן:  07/05/2012
אריה קרישק
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
קח גפרור בוער
הודעות  [ 56 ] מוצגות  [ 56 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
הבעל שם טוב
6/05/12 23:08
2
משה נרדי
7/05/12 08:56
3
עיתונאי ותיק
7/05/12 09:42
4
מבקרת ספרים
7/05/12 10:58
 
הבעל שם טוב
7/05/12 16:09
5
אביתר ברגר
7/05/12 12:50
6
נילי המרמן
7/05/12 13:41
7
יעקב אל-נתן
7/05/12 16:20
8
מאיר הבר
7/05/12 17:51
9
שאול מלכה
8/05/12 07:22
10
כתב פלילי
8/05/12 11:54
11
אפרת מוסקו
8/05/12 13:41
12
אילאיל נבו
8/05/12 17:53
13
גל מהשרון
8/05/12 18:27
14
גל מהשרון
8/05/12 18:32
15
משה בנבנישתי
9/05/12 07:31
16
דידי גולדווסר
9/05/12 17:22
17
יורד-פוטנציאלי
9/05/12 20:31
18
גל מהשרון
10/05/12 06:40
19
ניצה אביוב
10/05/12 08:43
20
אלון מחולון
10/05/12 09:24
21
צדוק שומרון
10/05/12 11:13
22
אבנר בסן
11/05/12 07:24
23
ידיד עבר
11/05/12 12:02
24
מופז
12/05/12 07:40
25
שמואל רבניצקי
12/05/12 08:37
26
דפני שפיר
13/05/12 07:17
27
חיים אנגלבאכר
13/05/12 20:33
28
יהושוע דקל
14/05/12 07:34
29
חגית ברקמן
15/05/12 12:10
30
מוטקה שיוביץ
20/05/12 05:48
31
מאיר מושנזון
24/05/12 07:30
32
סמדר בן-מרדכי
30/05/12 09:49
33
עזאם עזאר
3/06/12 20:13
34
יקי בנאי
11/06/12 16:15
35
אורה שמר
24/06/12 00:24
36
פעיל חברתי בוער
25/06/12 07:07
37
רוטשילדאי
28/06/12 15:09
38
הפירומן מרוטשילד
29/06/12 14:25
39
ש.שפרירית
1/07/12 07:22
40
גפרוריסקי
8/07/12 08:23
41
א.פירומן
23/07/12 09:05
42
ניצה ברנע
20/08/12 07:59
43
דוביק נוי
4/09/12 11:04
44
נמרוד בן-נתן
7/09/12 20:22
45
נתן שטרנברג
13/09/12 19:19
46
כרמל עבאדי
2/10/12 08:11
47
רעות כהן
26/10/12 09:39
48
נתן העזתי
6/11/12 07:16
49
אסעד אסד
16/11/12 08:45
50
ברוך המר
3/12/12 07:59
51
בנימין גולד
2/01/13 16:41
52
נעמה רמון
4/01/13 08:26
53
מיכאל נבו
23/01/13 07:55
54
ניצה שילוני
26/01/13 08:33
55
עידו ברטור
15/02/13 21:28
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
בשנת 1753 חיבר פרידריך הגדול את ספרו "הוראות למצביאים", מאתים ועשרים שנים לאחר חיבורו תורגם הספר לעברית ויצא בהוצאת מערכות (בשנת 1979). מאז יצאו לאור ספרים רבים העוסקים באומנות המלחמה, בניהול גייסות ועוד אבל נראה שהספר "בנקודת הכובד" של ג'קי אבן ושמחה מעוז ראוי להיות ממשיכו של "הוראות למצביאים" בעיקר מכיוון שהוא מכוון אליהם, למצביאים, המפקדים בדרג האסטרטגי, מפקדי אוגדות, מפקדי גייסות ומפקדי פיקודים וזירות.
02/05/2012  |  עפר דרורי  |   ספרים
פיליפ רות נולד בשנת 1933 בניוארק, ניו-יורק. הוא מגדולי הסופרים של אמריקה בחמישים השנים האחרונות. רות זכה למקום של כבוד וכסף בעולם הספרות החל משנת 1969, כאשר הוציא לאור את ספרו (הרביעי, אז) "מה מעיק על פורטנוי". הספר, המתאר צעיר יהודי-אמריקני שיש לו "בעיה" עם האובססיה שלו לסקס - היה רב-מכר ענק בשנות השישים. זה היה אז ספר נועז במיוחד, מצחיק וראשון מסוגו, סוג של וודי אלן של הספרות לפני שנולד וודי אלן של הקולנוע. פיליפ רות מכר עד היום יותר משישה מיליון עותקים של "פורטנוי" בכל השפות. מאז אותה שנה כתב עוד 25 ספרים וזכה בכל פרס אפשרי לספרות, מהפרסים הנחשבים בעולם, פרט לפרס נובל, שאולי יגיע בהמשך.
29/04/2012  |  שולמית קיסרי  |   ספרים
אישה זקנה שוכבת מולי, גוססת. עיניה עצומות, עפעפיה רועדים קלות. אני חושש שכבר לא תתעורר יותר להיפרד. אוחז בידה בשתי כפות ידיי, יד אחת שלי אוחזת והשנייה מלטפת רכות את גב היד. ניתן לראות שרידים של יופייה הרב מפעם. המטפלת שלה, פיליפינית פשוטה ללא כל ידע רפואי, כאילו קוראת את חששי ומסמנת לי עם עיניה שהיא רק מנמנמת. ארבעים שנה אני מכיר את האישה הזאת. ארבעים שנה בהן הופיעה בחיי, נעלמה ושוב הופיעה. כך שלוש פעמים, והיא עדיין מסתורית בעיניי ומיוחדת. זו הפגישה האחרונה שלנו, בהחלט אחרונה.
19/04/2012  |  יוסי ריבלין  |   ספרים
"אנשי הגשם" הוא ריכוז של מדרשים העוסקים בענייני הגשם או בעיקר בהעדרו ותפילת הרבים לקבלתו.
19/04/2012  |  עפר דרורי  |   ספרים
אורי שגיא שהיה מוביל השיחות עם הסורים בשנת 2000 בשליחותו של אהוד ברק שהיה אז ראש הממשלה מתאר מתוך ידע אישי וממידע פנימי את ההכנות לשיחות ואת השיחות עצמן.
18/04/2012  |  עפר דרורי  |   ספרים
סיפורים חמים(72 שעות)
איתמר לוין
יעקבי - מ"מ פרקליט המדינה
איתמר לוין
חיות: הרכבת הממשלה היא הליך חוקתי
היום לפני
המרכז הרפואי העמק בשנת 2000 [צילום: משה מילנר/לע"מ]
בריאות בעמק [1930]
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
פינת זולה לגינה במשלוח עד הבית
כתיבת המומחים
חופשה בצפון בהנחה אחרי הגבלות הקורונה: מתי יהיה אפשרי?
יום הולדת
ברנע ליאורה 5/5
גפני משה 5/5
אזולאי דוד 5/5
ברלינסקי שוש 5/5
גולדברג יוסף 6/5
שריר מיכל 6/5
לוי גבריאלה (דה-ליאו) 6/5
חברי מערכת News1 (דוא''ל)
   ארד מירבעיתונאית
   גדות יפעתעיתונאית
   דנון יצחקעיתונאי
   וולף איציקעיתונאי
   יוסף עידןעורך חדשות
   יצחק יואבמו"ל ועורך ראשי
   יצחק-אוגנוב גליתעיתונאית
   לוין איתמרעורך משפטי
   מגנזי שרוןעיתונאית
   פישביין איילתעיתונאית
   רויכמן ינוןעיתונאי
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il