|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
רב-המכר העולמי "נולדנו לרוץ" מאת כריסטופר מקדוגל פותח צוהר לעולם מופלא של חוויות גופניות ותובנות רוחניות בלתי נשכחות. הוא משיב לריצה את חדוות החיים ואת השמחה שהיא עוררה בנו בילדוּת, ומצביע על הגורמים ששיבשו את אהבתנו ופגעו ביכולותינו המולדות לרוץ
|
|
כריסטופר מקדוגל. חובב ריצה למרחקים ארוכים [צילום: Michael Lionstar]
|
|
|
|
|
רב-המכר העולמי "נולדנו לרוץ" יצא בארצות הברית בשנת 2009, ומאז תורגם לעשרות שפות וכבש מיליוני קוראים ברחבי תבל. גיבורי ספרו של כריסטופר מקדוגל - בנֵי שבט הטראוּמארה ומייקה טרוּ ("קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ") - הפכו בעקבותיו לדמויות מוכרות, לא רק בקרב רצים וטריאתלטים חובבים ומקצועיים, אלא גם בקרב אנשים רבים שלא אוהבים לרוץ וחוששים מפעילות ספורטיבית. עבור האחרונים, "נולדנו לרוץ" פותח צוהר לעולם מופלא של חוויות גופניות ותובנות רוחניות בלתי נשכחות. הוא משיב לריצה את חדוות החיים ואת השמחה שהיא עוררה בנו בילדוּת, ומצביע על הגורמים ששיבשו את אהבתנו ופגעו ביכולותינו המולדות לרוץ. כריסטופר מקדוגל, עיתונאי ("ניו-יורק טיימס", "אסקווייר") ורץ חובב למרחקים ארוכים, מגולל בספרו מסע שעשה כעיתונאי לפני כעשור, בעקבות דמות מסתורית של רץ מתבודד ממקסיקו, הוא קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ. בסיום המסע, לאחר שהתוודע אל הרץ המוזר, הוא השתתף במירוץ אולטרה-מרתון מטורף למרחק של שמונים קילומטרים, שיזם קביו בלנקו בלב קניוני הפרא של מקסיקו, בהשתתפות טובי הרצים בעולם. מקדוגל מתעד שלל דמויות צבעוניות שנקרו בדרכו: בלונדינית יפהפייה שמצאה גאולה בריצה בעירום, גברים קשוחים שמסוגלים לרוץ במשך יומיים רצופים, רצי מרתון יפי-תואר ועתירי ספונסרים שמככבים על שערי מגזינים, סוחרי סמים מסוכנים מאזור הבראנקס, וילידי שבט מסתורי וביישן של רצֵי-על, בני הטראוּמארה, שרצים יחפים מאות קילומטרים ללא הפסקה. המסע המרתק של מקדוגל אל שורשי הריצה ואל סודות שבט הטראומארה, מגיע עד ימי האדם הקדמון וכולל הבחנות מאלפות על האבולוציה של הריצה. אל המהדורה העברית של "נולדנו לרוץ" מצורפת אחרית דבר מאת עפר שלח, גם הוא רץ חובב למרחקים ארוכים. "השאלה איננה כמה רחוק וכמה מהר אדם רץ", כותב שלח, "אלא איך הוא רץ; עד כמה עולמו מתמלא ככל שריאותיו מתרוקנות מאוויר... הדבר הברור ביותר בעולם הוא שנולדנו לרוץ". הערות ביוגרפיות: כריסטופר מקדוגל העיתונאי והסופר האמריקני כריסטופר מקדוגל נולד בפילדלפיה בשנת 1962. בתיכון היה "שחקן כדורסל בינוני", לדבריו, ובסיום לימודיו התקבל לאוניברסיטת הרווארד. את דרכו בעולם העיתונות החל באמצע שנות השמונים, כאשר התקבל לעבוד ככתב בסוכנות "אסושיאֵייטד פרס" וסיקר במשך כשלוש שנים את מלחמות האזרחים ברואנדה ובאנגולה. בהמשך כתב לכתבי עת יוקרתיים דוגמת "אסקווייר", "אאוטסייד", "מנ'ז ג'ורנל" ו"ניו-יורק", עד שהתמנה לאחד מעורכי כתב העת "מנ'ז הלת". לעיקר פרסומו זכה מקדוגל ב-2009, בעקבות צאתו לאור של ספרו הראשון, "נולדנו לרוץ" (Born to Run). מסעו של מקדוגל, רץ חובב למרחקים ארוכים, אל השבטים האינדיאנים במקסיקו, זכה לתשומת לב רבה מצד עיתונאים וקוראים כאחד, ובמהרה הפך לרב-מכר עולמי ששהה ברציפות בראש רשימת רבי-המכר של ה"ניו-יורק טיימס" במשך כארבעה חודשים, ועדיין ממשיך לככב ברשימות הספרים הנמכרים ביותר של אתרי אמזון השונים בעולם. מסקנותיו המהפכניות של מקדוגל ב"נולדנו לרוץ" השפיעו רבות על תעשיית נעלי הספורט ברחבי העולם (שאימצה את מודל "הריצה היחפה" או "הריצה המינימלית" באמצעות סוליות דקות ונעליים נטולות רפידות), והובילו ליציאתם של ספרים דומים. כיום "נולדנו לרוץ" זוכה למעמד של ספר פולחן - לא רק בקרב רצים וספורטאים, אלא גם בקרב קהל רחב של קוראים שהוקסמו מיכולותיו של מקדוגל כמספר. ההצלחה אף הביאה לעיבוד הספר לתסריט קולנועי. בסרט המתוכנן, שעל בימויו הופקד השחקן פיטר סארסגארד ("גבר מת מהלך", "חשיפה"), צפוי להשתתף השחקן ג'ייק ג'ילנהול ("הר ברוקבק"). כיום מקדוגל כותב ספר נוסף, וממשיך לרוץ יחף בין חוות האמיש שבמרחביה הכפריים של פנסילבניה, שם הוא מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו. |
|
קטע מתוך הספר "נולדנו לרוץ"
|
|
הכול קרה מפני שבינואר 2001 שאלתי את הרופא שלי:
"למה כואבת לי הרגל?"
הלכתי לאחד המומחים הנודעים לרפואת ספורט בארצות הברית, מפני שדוקרן קרח סמוי מן העין ננעץ בכף רגלי. שבוע קודם לכן יצאתי לריצה קלה של חמישה קילומטרים, בדרך כפרית מושלגת, ולפתע צווחתי בכאב, לפתי את כף רגלי הימנית, קיללתי ושאגתי וצנחתי על השלג. אחרי שהצלחתי להשתלט על עצמי, בדקתי את מצב הדימום. תיארתי לעצמי שבוודאי דרכתי על אבן חדה או על מסמר ישן שנתקע בקרח. אבל לא נראתה טיפת דם, אפילו לא חור בנעל.
"ריצה היא הבעיה שלך," אישר ד"ר ג'ו טוֹרג כשצלעתי למרפאתו כעבור כמה ימים. מי כמוהו יודע; לא זו בלבד שד"ר טורג עזר לפתח את כל התחום של רפואת הספורט, אלא גם השתתף בכתיבת הספר "The Running Athlete" – מחקר רדיוגרפי מקיף של כל פציעות הריצה האפשריות. הוא שלח אותי לצילום רנטגן והתבונן בצליעתי, ואז קבע שפגעתי בעצמות שורש כף הרגל, קבוצת עצמות בצורת קשת שלא ידעתי על קיומה עד שנהפכה לאקדח הלם בתוך גופי.
"אבל אני בקושי רץ," אמרתי. "אני רץ איזה שלושה או חמישה קילומטר פעם ביומיים. ואפילו לא על אספלט. בעיקר בדרכי עפר."
זה לא שינה דבר. "הגוף האנושי לא נועד להתעללות כזאת," אמר ד"ר טורג. "במיוחד לא הגוף שלך."
ידעתי בדיוק לְמה הוא מתכוון. בתור אדם שגובהו מטר ותשעים ומשקלו כמאה קילו, שמעתי פעמים רבות שהטבע ייעד בחורים בגודל שלי להטביע כדורים בסל או לחטוף קליע למען הנשיא, ולא להקפיץ את הגוף על המדרכה. כשמלאו לי ארבעים, התחלתי להבין מדוע: בחמש השנים מאז הפסקתי לשחק כדורסל וניסיתי לעשות הסבה לריצת מרתון, קרעתי את מיתר הברך שלי (פעמיים), מתחתי את גידי האכילס שלי (שוב ושוב), נקעתי את קרסולַי (את שניהם, לסירוגין), סבלתי מכאבים בקשתות הרגליים (בקביעות), ונאלצתי לרדת במדרגות בצעדים לאחור ועל קצות האצבעות מפני שעקבי כאבו כל כך. ועכשיו נראה שהחלק הצייתני האחרון בכפות רגלי הצטרף למרד.
מה שהיה מוזר, זה שמכל בחינה אחרת הייתי בלתי שביר. ככתב במגזין "מֶנְז הֶלְת'" וכאחד מכותבי הטור "גבר חסר מנוח" במגזין "אֶסקוַוייר", חלק גדול מעבודתי כלל התנסות בענפי ספורט חצי-אתגריים. גלשתי על גלשן בּוּגי באשדים סוערים, החלקתי על סנובורד בדיונות חול ענקיות, וחציתי באופניים את המדרונות התלולים של צפון דָקוטה. גם סיקרתי שלושה אזורי מלחמה מטעם סוכנות הידיעות האמריקנית, שהיתי במשך חודשים בכמה מהאזורים הכי פרועים באפריקה, ויצאתי מכל זה בלי פגע. אבל אחרי ריצה של כמה קילומטרים במורד הרחוב, פתאום אני מתגלגל על הקרקע כאילו ירו בי ממכונית חולפת.
בכל ענף ספורט אחר, שיעור פציעות כזה היה מסווג אותי כבלתי כשיר. בריצה, זה רק עשה אותי נורמלי. החריגים האמיתיים הם הרצים שלא נפצעים. מדי שנה נפצעים שמונה מתוך עשרה רצים. לא משנה אם אתם שמנים או רזים, אם אתם מהירים או איטיים, אם אתם אלופי מרתונים או כאלה שאוהבים לרוץ בסופי שבוע; הסיכוי שתיפצעו בברך, בשוק, במיתר הברך, בירך או בעקב – שקול לסיכוי של כל רץ אחר. בפעם הבאה שתשתתפו במרוץ חג ההודיה, הביטו ברצים שמימינכם ומשמאלכם: סטטיסטית, רק אחד מכם יוכל לרוץ שוב בחג המולד הבא.
|
|
|
"נולדנו לרוץ"; הוצאת "אחוזת בית"; אחרית דבר: עפר שלח; תירגמה מאנגלית: אסנת הדר; 392 עמ'
|
|
| תאריך:
|
20/02/2013
|
|
|
עודכן:
|
20/02/2013
|
|
ציפי לוין
|
|
|
צלליות מפחידות מופיעות לפתע בתוך אדי קיטור דחוסים במבנה המכבסה שמעל למרתף ייצור התחמושת שבגבעת הקיבוצים. צעירה תמימה שאינה יודעת דבר, כמו רוב החברים המתגוררים במקום, על הסוד הטמון במעמקי האדמה, מאבדת את חושיה מרוב בהלה. פיצוץ של רכבת בריטית מריץ את העובדים התת-קרקעיים המחופשים בחלוקי רופאים ואחיות, אל מקום התקרית, על-מנת למנוע התקרבות של חיילים בריטיים אל המפעל הסודי.
|
|
|
|
|
חמש נפשות מתגוררות בבית בירושלים. אם המשפחה, קשישה עם קשיים רבים חלקם אמתיים, שלוש בנותיה, המטפלת הרומנייה "רוצה עושה טוב לגברת" ועוד כמה דמויות שנחשפות במהלך העלילה.
|
|
|
|
|
אנדרס, סטודנט צעיר ממדריד, הוא קורא כפייתי, הנוהג לגנוב ספר, בעודו קונה ספר אחר... עד שיום אחד הוא נתקל במקרה בספר מסתורי. זהו בדיוק הספר שמוציא לאור רב-עוצמה מבקש להשיג בכל מחיר, ולמטרות הידועות לו בלבד.
|
|
|
|
|
שמעתי על היישוב נווה שלום. לא ביקרתי שם מעודי. מהדיווחים הראשונים בעיתונות למדתי על הרקע והמניע להקמתו על-ידי יהודים וערבים, שבחרו להקים יחד יישוב קהילתי בסמוך למנזר לטרון כמודל לדו קיום בשלום. כבר אז קינן בי הספק בהצלחת היוזמה לאורך זמן. אף פעם לא האמנתי בכור היתוך ובאינטגרציה. אי-אפשר להתיך בני אדם שכל כך שונים בפרופיל האישי, התרבותי, הדתי, האידיאולוגי, הלאומני והפוליטי. זה לא הצליח עם גלי העלייה השונים מאז קום המדינה וזה לא עובד במערכת החינוך והתרבות. המרכיבים הדומיננטיים הללו באישיותו של כל אדם, עלולים לרסק בשעת מבחן כל תכונה אנושית בסיסית כמו: חמלה, סולידריות, ערבות הדדית, כבוד הדדי ורגישות לזולתך.
|
|
|
|
|
את הישוב הנאה והנעים נווה שלום, ישוב דו לאומי, מעורב ליהודים וערבים שכשמו כן הוא, הציב את נושא השלום בין היהודי לערבי כיעד מרכזי בהווייתו, פקד קונפליקט איום ונורא. אסון. אחד מבניו האהובים של הישוב, תום כיתאין, בנו של אחד ממנהיגי ומחנכי הישוב, נפל במהלך שירותו הצבאי. נספה באסון המסוקים המזעזע שטלטל את כל הציבוריות הישראלית לפני שש עשרה שנים בדיוק.
|
|
|
|
|
