|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מאת רובי נמדר, עורך: חיים וייס, הוצאת כנרת זמורה ● 535 עמודים, 116 שקלים
|
|
רובי נמדר [צילום: מיכה שמחון]
|
|
|
|
|
אנדרו כהן, פרופ' ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, גבר נאה, אלגנטי ומרשים הוא התגלמותה של ההוויה הניו-יורקית העכשווית, המצליחה והמרוצה-מעצמה: הוא מתגורר בדירת פאר המשקיפה על נהר ההדסון, מפרסם מאמרים מבריקים במיטב כתבי העת ומנהל בקלילות מערכות יחסים סבוכות עם הנשים בחייו. אלא שלפתע פורצים לתודעתו חזיונות מיסטיים: חלומות והזיות חסרי פשר על המשכן ועבודת הכוהנים בבית המקדש בירושלים. קרעים אלה של זכרון קדום חושפים בקעים במסכת חייו המושלמת לכאורה, ובהיעדר כלים פרשניים ורגשיים להתמודד עימם, חווה הפרופ' הנינוח והמתוחכם קריסה שממדיה פסיכולוגיים ותיאולוגיים כאחד. ובתוך כל זה נשזרת עלילת משנה בלשון חז"ל, המתארת את סדר עבודת הקורבנות והקטורת ביום הכיפורים. שורותיה הנפתלות משמשות מפתח פרשני למהומה שאליה נקלעים חייו השאננים של הפרופ' היהודי-ניו-יורקי. השפה העברית, על תיבות התהודה ההיסטוריות המגוונות שלה, היא גיבור נוסף ברומן. דווקא על-רקע אי-ישראליותה המובהקת של העלילה, המתרחשת כולה בניו-יורק, על רחובותיה, מסעדותיה ודמויותיה הססגוניות, הבחירה בעברית מסמנת כי תשוקתו האמיתית של הרומן מקורה במקום ובזמן אחרים, קדומים וקמאיים. הספר, שנכתב במשך 10 שנים, נולד כתגובה של המחבר למפגש שלו עם העושר והגיוון המדהימים של החוויה האמריקנית בכלל והניו-יורקית בפרט. הבית אשר נחרב, הוא רומן עברי וניו-יורקי כאחד, המציע אפשרות חדשה בספרות העברית. ראובן נמדר, מנהל דיאלוג מורכב עם היצירה העברית שקדמה לו, אך בה בעת הוא גם סופר עברי גולה המתעקש לחרוג מגבולותיה הגאוגרפיים והסמליים של הישראליות, כפי שהייתה מוכרת לנו עד-כה. ד"ר חיים וייס, עורך הספר: "הרומן שכתב ראובן נמדר, הישראלי-הניו-יורקי, הוא אוקסימורוני להפליא: הכל בו אמריקני והעברית העשירה של המחבר מופיעה בתוך המציאות הזאת כיישות מפלנטה אחרת". רות קרא-איוונוב קניאל, הארץ ספרים: "הבית אשר נחרב הוא יצירת מופת. הישג כתיבה נדיר ובשורה ספרותית של ממש", ד"ר שמואל פאוסט, מקור ראשון. ראובן נמדר, יליד ירושלים (1964) מתגורר מזה 13 שנה בניו-יורק, מלמד ספרות יהודית ועברית, ופעיל ב-LABA בית מדרש לאמנים בלואר איסט סייד שבמנהטן. סיים תואר ראשון ושני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החל לתרגם ולפרסם תרגומים (מן המקור הפרסי) של שירה פרסית קלאסית (עומר כיאם, רומי וחאפז). לאחרונה חיבר את הליברטו לאופרה "שלושה שבועות" (The Opera Three Weeks) שהוצגה מעל במות שונות בניו-יורק וסביבתה. הליברטו מורכב כולו מקטעי מקורות מקוריים מהתלמוד ומהמדרשים השונים. "הבית אשר נחרב" הוא ספרו השני. ספרו הראשון חביב זכה בפרס ספר הביכורים של משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2000. בשנה זו גם נסע לניו-יורק, בעקבות סיפור אהבה גדול שהתחדש אחרי כמה שנים והפך לזוגיות ומשפחה. שנות הנישואין וההורות, הראשוניות וההיקסמות שבהן, התנקזו אל תוך הספר "הבית אשר נחרב", והתמזגו בו עם חדוות הגילוי של העיר הגדולה. |
|
כעוגב למלכי בציון וכמזבח קדמון לגזעי,
זה שלחן הכתיבה כל ימי שתיקתי כנדרי:
אראנו כמו מרחוק, ראית המנגן והכהן שהגלו:
כזה העוגב וכזה המזבח.
אצ"ג, השר השיר והרע
בבוקר בהיר אחד, ביום ובאלול שנת ה"א אלפים שבע מאות ששים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בששי לחודש ספטמבר שנת 2000 למנין אומות העולם, נפתחו שערי השמיים מעל העיר הגדולה ניו-יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט – מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן. רק כושי זקן אחד: חסר-בית נפוח כפן ומזוהם ששכב מכוסה בסמרטוטים על ספסל בתחנה הרכבת ושאל את נפשו למות, נאסף באחת אל בוראו ומת מיתת נשיקה. חיוך מאושר נותר קפוא על פניו המתות, חיוכם של נשואי העוון שנשלם גלגולם וזכו במנוחת עולם.
באותה השעה ממש, לא רחוק משם, בקפיטריה האופנתית שהוקמה לא מזמן בלובי של בנין לויט ושחלונותיה השקיפו על וושינגטון סקוויר פארק, ישב פרופסור אנדרו פ. כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית של אוניברסיטת ניו-יורק והתכונן להרצאת הפתיחה של הקורס "ביקורת התרבות או תרבות הביקורת: מבוא לחשיבה השוואתית" קורס חובה שאותו למד, כמו בכל שנה, בסמסטר הסתיו. כהן התמחה במתן שמות אלגנטיים לקורסים שלו, קורסים יצירתיים ומקוריים שמשכו אליהם סטודנטים מכל החוגים ושהיו תמיד מלאים עד אפס מקום.
לא רק שמות הקורסים היו אלגנטיים, אלא גם התכנים שנלמדו בהם - רעיונות עגולים, בהירים וחלקים שהיו אומנם בעלי כוח חדירה לא מבוטל אלא שעיקר כוחם היה ביופים ובמובהקותם של המודלים הפרשניים שאותם העמידו, מודלים תקשורתיים ומנוסחים להפליא שקל היה להאחז בהם ולהפנים אותם. ובכלל "אלגנטי" היה התואר השכיח ביותר שהוצמד לכל דבר בו ניכרו השפעתו ונוכחותו של פרופסור אנדרו פ. כהן, כל הויתו הייתה כזו: מראהו ולבושו, שפת הגוף וטון הדיבור שלו, סגנון הכתיבה שלו, רעיונותיו - בכל אלה משלה איזו צלילות מעודנת, אריסטוקרטית, שצבעה בגון זהוב חגיגי את כל מה שנגע בו והפעימה את כל מי שבא עמו במגע. רבים מאלה שחשו באותה התפעמות חגיגית בחרו לתאר אותה במושג "כריזמה", אבל גם הם חשו מיד שהמושג לא היה מספיק קולע ונשמע בהקשר זה וולגרי מדי. כריזמה הייתה לו, ללא ספק, כריזמה יוצאת דופן, מתוחכמת ודקה מן הדקה אבל היה בו גם משהו נוסף, חמקמק שקשה היה לתפוס במלים. אחת מתלמידותיו - אנג'לה מורנטי, קולנוענית צעירה וחריפה שהתמחתה בטכנולוגיות ויזואליות מתקדמות - הצליחה פעם ללכוד ולנסח במלים את התחושה שנוכחותו עוררה בה: "יש לו הלה".
זה היה בקפיטריה, מיד אחרי הסמינר השבועי של תלמידי המחקר. כהן לא הנחה את הדיון באותו השבוע, הוא ישב עם תלמידיו והקשיב יחד אתם לדבריה של מרצה אורחת מהמחלקה ללימודי נשים שהרצתה על ההטיות המגדריות הסמויות המצויות בסביבה הניטרלית-לכאורה של העולם הוירטואלי. "את רואה" הסבירה אנג'לה לדוקטורנטית הממושקפת שנתלוותה אליה כשחמקה אל יציאת החרום של הקפיטריה כדי לחטוף סיגריה אסורה "זאת לא 'הלה' (אצבעותיה סמנו מרכאות כפולות באויר) מהסוג שהפסאודו-מיסטיקונים נוסח 'העידן החדש' מדברים עליה.
זו הלה קולנועית, או יותר נכון טלוויזיונית. את יודעת איך שלפעמים את נתקלת בכל מיני מפורסמים, זה חזק בעיקר כשזה קורה מחוץ לתחום הזרקורים, כשאת רואה אותם בנסיבות פרטיות: במסיבות, במסעדות, בפתיחות של תערוכות... ויש להם את ההלה הזו, זה כאילו שהאיפור הטלוויזיוני עוד מרוח להם על הפנים והזרקורים עדיין מכוונים אליהם - העור שלהם קורן, ממש זורח והם... בואי נחזור" היא השליכה את הבדל הבוער על הארץ ופנתה חזרה אל הבניין, הדוקטורנטית ממהרת אחריה "הם לא נראים אמיתיים. זהו זה! הם נראים לא-אמיתיים! הם נראים כמו בובות שעווה של עצמם - כמו ייצוגים מושלמים, מיופים ומוארים של עצמם. זה סוג של הישג, אני מתארת לי, להפוך את עצמך לאיקון של עצמך, לסמל של מי שאתה, או יותר נכון של מה שאתה. את יודעת על מה אני מדברת!" הדוקטורנטית, שהייתה קצת מאוהבת באנג'לה כמו שהייתה מאוהבת קצת גם בכהן, הנהנה בלהיטות למרות שלא הייתה בטוחה כלל אם היא אכן יודעת.
|
|
| תאריך:
|
04/03/2014
|
|
|
עודכן:
|
04/03/2014
|
|
ציפי לוין
|
|
"ההתנגדות היהודית לציונות" ראה אור ב-12 שפות, הופץ בעשרות מדינות, ביניהן אירן ומדינות ערביות נוספות. הספר מעורר עניין ופולמוס ברחבי העולם, וזוכה לתגובות רבות ולשבחים בארץ ובחו"ל.
|
|
|
|
|
לאחר שדני ביקש להיפגש עם השופט רבינוביץ כבר לא הייתה כל דרך לנסיגה. משהו בנימת-קולו של השופט רבינוביץ העיד עליו שהוא כמעט חיכה לשיחה הזאת - ואולי לא. דני לא הצליח לגבש לעצמו הערכה חד-משמעית בעניין זה.
|
|
|
|
|
הפלאפונים שהיו בשימוש לפני 10 שנים נחשבים למיושנים במושגים סלולריים, אם לא לומר מוצגים ארכיאולוגיים. ובכל זאת המטבע שבה נמכרים גם אלה החדשים וגם העתיקים הוא שקל חדש. השקל הזה חדש כבר כמעט 29 שנה! (כמה דורות של ניידים נכנסים במספר שנים כזה?...) השקל החדש החליף את קודמו – השקל (שהיה בשירות השוק המקומי במשך 5 השנים הקודמות. והוא באמת כבר ישן...). המעבר מהמטבע הישראלי הקודם (לירה) אל השקל נשמר בסוד ונחשף בחודש אדר בשנת תש"ם. שר האוצר דאז הסביר לציבור שהשם שקל הוא ישראלי עתיק יומין, שמקורו במטבע הקדום שבו למשל קויימה מצוות "מחצית השקל" – המס הלאומי שנגבה מהעם לטובת המקדש.
|
|
|
|
|
הספר בקווים עגולים, מאת נורית רביב אקסלרד, בהוצאת הספרים אוריון, כולל שירים המסודרים במעין ארבעה מעגלים, מן הקרוב אל הרחוק, כאשר כל אחד מאיתנו שייך לכל ארבעת המעגלים. בכל שיר יש אמירה או מסר מסוים, אך ברגע שהשיר יוצא לאור, אין לכך משמעות וכל קורא לוקח את הדברים אל עולמו.
|
|
|
|
|
עורך-הדין ירוחם רבינוביץ לא התעמק יותר מדי בסיבות שגרמו לזהבה בן-שלום להינשא לו.
|
|
|
|
|
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
