סיפור אמיתי (פרק 96)

"יש לי זכויות. אני רוצה לדבר עם אשתי. וגם עם העורך-דין שלי...", זעק מרציאנו לעבר השוטרים.
"הלו, תירגע. יש כללים. עורך-דין - כן. אישה - לא..."
"אתם עוד תשלמו על זה... אני אצא זכאי - ואתם תאכלו חרא..."
"אל תדאג... אנחנו נסתדר..."
"אני אביא עורכי-דין מחו"ל..."
"מה, באמת...? למה, מה, דני בן-אור כבר לא מספיק טוב בשבילך?..."

הרצל מרציאנו לא אהב את התשובות האלה. האזיקים על ידיו הענקיות לחצו. "אל תדאג", גיחכו השוטרים במשרדי בזל"ת, "עם השנים האזיקים יתרחבו, כמו בגדים ישנים, ותרגיש הרבה יותר בנוח". אבל ראשו של מרציאנו לא היה נתון להתבדחויות של השוטרים.

הוא רצה לדבר עם תנחום, מי שיצא מן החדר במלון דקות לפני הפריצה של השוטרים, והוא רצה, בעיקר, לדבר עם יעלה, אשתו, קרת-המזג, שהפכה לשותפתו ולאשת-סודו.

היו להם תאומות - והא אהב אותן, את כל השלוש, יותר מאשר את חייו. הוא בוודאי לא רצה שגורל ילדותיו יהיה כגורלו-שלו בעת שאביו שהה בבית-הסוהר.

זה לא קרה לו בעבר. ביתו המבוצר במושב הנמצא קרוב לירושלים, המרושת במערכת התראה מתוחכמת, הפך בבת-אחת למקום שבו הוא הכי אהב לשהות.

לא עוד מועדוני לילה; לא עוד בילויים מוטרפים בחברת צעירות שתויות שאותן הוא מצא בבוקר במיטתו זרוקות כמו בובות-גומי שיצא מהן האוויר.

יעלה הפכה לכל עולמו.