סיפור אמיתי (פרק 98)

יעלה עבדה בשירות-המבחן למבוגרים - ובמשפטו האחרון, מרציאנו נשלח על-ידי בית המשפט כדי שיוכן לגביו תסקיר של שירות המבחן. המטרה הייתה לבחון את שאלת המסוכנות שלו בעתיד - ואת הסיכויים שלו לשיקום. זאת הייתה, אולי, קצת תמימות מצידו של בית המשפט לצפות שאחד כמו מרציאנו יחזור למוטב, אבל כך הוחלט. השופטים אמורים לשחק על-פי הכללים ולקיים את מצוות-החוק. והחוק אומר בפשטות שיש לבחון בכל מקרה את סיכויי-שיקומו של הנאשם.

לבאי-כוח התביעה אין הרבה מה לומר בשלב הזה. קשה להתנגד לטיעון, שלפיו יש לבחון את סיכויו של נאשם לחזור לחיי-חברה מועילים

התפקיד של הכנת התסקיר לגבי מרציאנו הוטל על יעלה. היא הייתה זאת שאמורה הייתה להמליץ על סוג העונש שראוי שיוטל עליו. היא גם אמורה הייתה לקבוע באיזו מידה נשקפת ממנו סכנה בעתיד לשלום-הציבור. פער הגילים ביניהם לא היה גדול. יעלה התבוננה באיש שישב מולה - והרגישה מעין צביטה בלב.

האיש הגדול הזה נגע לליבה. משהו בו אמר לה, שלמרות היותו ראש ארגון-פשע, הכי-גדול, אולי, במדינת-ישראל, יש משהו מתחת לקליפה החיצונית שראוי לתשומת-ליבה. גם מרציאנו, מי שאף פעם לא ראה בשירות-המבחן, עוד בצעירותו, כשהחוק חייב קבלת תסקיר של שירות- המבחן לגבי נאשמים בגילו, משהו שצריך להתייחס אליו בכבוד רב מדי, הרגיש הפעם, לראשונה בחייו, שהוא יכול ליתן אמון באורגן הזה של המדינה.

השאלות של יעלה לא הרגיזו אותו.

הוא ענה לה באורך-רוח. הוא התבונן לתוך עיניה הכחולות, שנראו לו עמוקות כמו באר-מים שאין לה תחתית, ללא כל יכולת לסלק את עיניו-שלו מהן. העוצמה שנבטה מהן הייתה כובשת. היה בהן הרבה יופי; אבל הייתה בהן גם כאילו-עצבות שנרכשה במשך ימים רבים של סבל. מרציאנו לא ידע מהיכן נבעה אותה עצבות - אבל הוא בהחלט התכוון ללמוד את כל מה שאפשר על קצינת-המבחן שישבה מולו בגו זקוף.

לחיצת-היד ביניהם, בסיום השיחה, נמשכה מעבר למקובל.

- " אז למה שבית המשפט יתחשב בך שוב...", שאלה יעלה
- " ...כי הפעם אני יושב מולך ומרגיש משהו אחר..."
- "... מה...?
- " ...אני לא יכול להסביר את זה לעצמי...תעזרי לי להבין מה אני מרגיש ...."

יעלה האריכה את הפגישה עם מרציאנו הרבה מעבר לזמן הקצוב לשיחות כאלה. היא לא נהגה, בדרך כלל, להקדיש למטופליה מזמנה יותר מן המתחייב על-פי נהלי המשרד שבו היא עבדה. הפעם קרה לה משהו משונה. היא אפילו לא ניסתה להסביר לעצמה איך זה קרה.

לאחר כמעט שעתיים של שיחה נשמעה נקישה בדלת וחבר למקצוע הודיע ליעלה שמטופל אחר כבר ממתין כמעט שעה במסדרון שליד חדרה.

מרציאנו ויעלה החלו להיפגש לבילויים סולידיים בבתי-קפה קטנים זה קרה לאחר שיעלה המליצה את מה שהיא המליצה בפני בית המשפט. השופט יורם חסון התפתל מעט - אבל קיבל את ההמלצה.

יעלה הופיעה בפני השופט חסון אישית והסבירה לו מדוע הגיע שירות המבחן להמלצה שאליה הוא הגיע. היא לא הציגה, כמובן, את ההמלצה כהמלצה אישית שלה, אלא כהמלצה של כל הצוות במשרד שישב ובחן דברים לעומקם. הדברים היו נכונים רק בחלקם. בדרך כלל הצוות במשרד אינו נוטה להתערב בהמלצה של מי שישב מול הנבחן ובחן אותו באורח בלתי אמצעי.

לכל אחד מחברי הצוות יש את המטופלים שלו - ולכן ההנחה היא שמי שהמליץ עשה את עבודתו נאמנה. הנטייה להתערב בהמלצה של המטפל האישי היא, על-כן, כמעט אפסית.

השופט יורם חסון, גם הוא בחר בדרך הקלה.

ההמלצה של קצינת-המבחן שעמדה מולו נראתה לו סבירה בנסיבות העניין. ייתכן שאם רק נייר- העמדה של שירות המבחן למבוגרים היה מוגש לו, כברוב המקרים, הוא לא היה ממהר לקבל את ההמלצה שבו. אולם משהתייצבה בפניו קצינת-המבחן, זקופת-הקומה, שופעת השיער הבלונדיני, בעלת המבטא הרוסי הקל, הוא החליט שאין כל סיבה לסרב להפצרות שלה.

"הרי לא בכל יום טורח שירות-המבחן לשלוח נציג מטעמו לישיבת בית המשפט, אז למה שלא לראות במאמץ שנעשה כאן, עילה לקבל את ההמלצות", אמר לעצמו השופט חסון, תוך שהוא מרבה להתבונן ביפה-פיה שעמדה מולו.

יעלה גם הזכירה לו, במידה מסוימת, את עורכת-הדין רינה שמעון-ברק שאותה הוא אהב לראות באולמו - ולהיזכר בה בשעות מסוימות של הלילה כשאשתו הייתה נתונה בהשפעתו של כדור-שינה שהיא נטלה, כבכל לילה, לפני שהיא הלכה לישון.

דני לא ייצג את מרציאנו באותה פרשה. מרציאנו פשוט בחר להיות מיוצג בידי הסנגוריה הציבורית. זה תמיד משדר לשופט שמדובר בסתם עבריין מן השורה שאין לו כסף לבזבז על עורכי-דין מן המעלה הראשונה.

לישיבה הראשונה הופיע מרציאנו ללא שום ייצוג - והשופט יורם חסון מיהר למנות לו סנגור ציבורי מבלי לפשפש יותר מדי ביכולותיו הכספיות של הנאשם שהופיע בפניו כפי שהחוק מחייב לעשות.

בפועל, כך נהגו רוב השופטים. עם סנגור, ציבורי או פרטי, הכול הולך קל יותר - ולשופטים אין זמן מיותר כדי לנסות ולמנוע בזבוז שלא לצורך של כספי ציבור.

כך קורה, לא אחת, שגם טייקוני-פשע, מי שמכוניות-פאר ממתינות להם מחוץ לכותלי בית- המשפט, כשמנועיהן פועלים כדי לשמר את האוויר הטוב בתוך המכונית, זוכים מן ההפקר ומצליחים לשטות במערכת הציבורית.

גם בסנגוריה הציבורית לא ממהרים לדחות את הפונים אליהם ישירות, או את המופנים אליהם בידי השופטים, בגלל יכולת כספית שאינה מצדיקה ייצוג על-חשבון הקופה הציבורית.

הדרישה למלא שאלון-יכולת לא מקוימת.

במשרד-המשפטים, זה שמזרים עשרות מיליוני שקלים, לפחות, בכל שנה לטובת פרויקט שהוקם ביסודו כדי ליתן מענה לחסרי-יכולת, מטעמים סוציאליים, איש מעולם לא טרח לבדוק כיצד זוכים כל-כך הרבה אנשים, שלא ראויים לכך, מן האספקט הכלכלי, לייצוג-חינם..

שומנים יש, מן הסתם, לא רק בתקציבי-הביטחון.