טורונטו: הרהורים על הגירה <span style='font-weight:normal;'>[א']</span>

רבים מאיתנו עסוקים בחשבון נפש אודות ההגירה שעברנו. חלקנו מדברים על כך בפתיחות ובגלוי, חולקים בקלות את הלבטים והקשיים. אחרים מצניעים זאת ושומרים את הדילמות לעצמם - חלק חוששים להודות במחשבות אלו בפני אחרים ויש גם כאלו החוששים להודות בכך בפני עצמם. ויש גם את (מעט) המאושרים שמצאו את מקומם החדש כעדיף מכל הבחינות ואינם נתונים בהתלבטויות כלל.

מה הביא אותנו מישראל לקנדה? לכל אחד יש את סיבותיו הוא, אך רבים חולקים בסיס משותף. הגירת הישראלים לקנדה מתאפיינת בשכבה רחבה של בני מעמד בינוני, בעלי משפחות, בעלי השכלה ובעלי אמצעים. גם צעירים בשנות ה- 20 וה- 30 וגם בני גיל המעבר, בני 40 ו- 50 בוחרים בקנדה כיעד הגירה.

הסמיכות של קנדה לארה"ב דווקא מדגישה את ההבדלים בין המהגרים לשתי המדינות. ארצות הברית מהווה את "החלום האמריקני" האולטימטיבי. קנדה, לעומת זאת, נתפסת כנספח של ארה"ב - אף היא בצפון אמריקה, אף היא מדינת מהגרים, אף היא מדינה מערבית מבוססת, אף היא דוברת אנגלית - אך יש הבדלים בין השתיים. הבדל משמעותי אחד מצוי בעובדה הפשוטה שארה"ב איננה קולטת מהגרים באופן חוקי.

מצב זה יוצר סיטואציה שבה ישראלים רבים הרוצים לחיות בתחומיה, בפשטות "מתחמנים" - מוצאים דרכים עקיפות, לא חוקיות, מגיעים כתיירים ונשארים קבע, מזייפים מסמכים ומגלגלים תעשיה שלמה העוסקת בכך. גם בקנדה יש ישראלים רבים שאינם חוקיים. אך ההבדל הוא שקנדה מאפשרת, יחסית בקלות, הגירה על בסיס חוקי.

ישראלים רבים שהם בעלי השכלה, ניסיון תעסוקתי, בריאים ובעלי מעט כסף (יחסית) יכולים להיהפך לתושבי קבע בקנדה, ולאחר זמן קצר לכל הדעות (שלוש שנים), יכולים להגיש את הבקשה לאזרחות קנדית. אפשרות זו קוסמת לרבים שאינם רוצים להסתמך על חוזי עבודה זמניים או מפוברקים בארה"ב ומעדיפים את קנדה כיעד הגירה. אם נוסיף לכך את העובדה שמספר ערים בקנדה דוגמת טורונטו וונקובר מדורגות במיקום גבוה במדד העולמי של איכות חיים, ההחלטה להגר לקנדה הופכת לאפשרית ואטרקטיבית.

אין ספק שקנדה מציעה לנו, הישראלים, דברים שלא הכרנו: שקט ושלווה קיומיים, בניגוד לדרמות המלחמה הגדולות המתרחשות הן בישראל והן בארה"ב; רב-תרבותיות אמיתית וסובלנות אתנית הנובעת מכך שקנדה ככלל היא מדינת מהגרים, וטורונטו בפרט נבחרה ע"י האו"ם כעיר הרב-תרבותית מספר 1 בעולם מבחינת הגיוון האתני!; ניקיון ושקט ברחובות על-אף שטורונטו היא מטרופולין במלוא מובן המילה (רדו ל- Down Town ותיראו שטורונטו היא בעצם "ניו-יורק בייבי"); אפשרויות כלכליות ועסקיות; קהילה יהודית מפוארת, עשירה, משכילה ומתפתחת שאינה צריכה להצניע את זהותה ואיננה חוששת מאנטישמיות (לראיה, בכיכרות העירוניות הגדולות בעיר הוצבו בעת החגים המשותפים - הכריסמס והחנוכה - חנוכיות ענק); ואפילו קהילה ישראלית הולכת וגדלה המקיימת חיים ישראלים לכל דבר (עברית, חינוך, חוגים, טלוויזיה, מסעדות וחשוב מאוד - עיתון קהילתי שלום טורונטו).

אז מה בכל זאת מפריע למתלבטים? יש כאלו שיתלו מיד את האשמה במזג האוויר - ארבעה או חמישה חודשי חורף קשים עם שלג, אודותיו שמענו קודם רק בחדשות (ירושלים, חרמון); הקושי היחסי עם השפה - רובנו יודעים אנגלית די טוב אך בכל זאת "זה לא זה"; ובעיה קיומית אחת - אפשרויות פרנסה. אין ספק שעבור ה"לא חוקיים" בעיה זו היא סבוכה פי כמה, אך גם עבור אלו שהגיעו לטורונטו באופן לגאלי, המציאות הכלכלית אינה פשוטה.

כידוע, קיימת בקנדה מילת קסם והיא - Canadian Experience - לא תוכל להתקבל לעבודה ללא ניסיון תעסוקתי קנדי, ולא תוכל לרכוש ניסיון כזה אם לא התקבלת לעבודה בקנדה. אכן, מילכוד 22! הפתרון לסוגיה זו נמצא בדמותו של מושג נוסף - Volunteering. תוכל להתנדב (ללא תשלום מן הסתם) למקום עבודה המקביל לזה שהיית רוצה לעבוד בו, לרכוש ניסיון קנדי, ולאחר כמה חודשי התנדבות תוכל לקבל המלצה. בהמשך, אולי, אם יתפנה מקום, תוכל לקבל שם עבודה. אך גם זה לא בטוח כי רבים המתנדבים שם לפניך...

קיימת בעיה של תעודות מקוריות: מורים, רופאים, אחים בבתי חולים נדרשים לקבל הכרה לתעודות המצויות ברשותם. הדבר כולל לעתים לימודי השלמה וציפייה של חודשים ולעתים שנים אחדות. דווקא בעלי ההשכלה והמקצועות החופשיים שהגיעו לכאן בזכות כישוריהם והשכלתם, מוצאים פעמים רבות שהם צריכים להוכיח כישורים אלו מחדש וחווים תסכול רב.

מדוע קנדה נוקטת במדיניות כזו? מן הסתם בשל העובדה שהיא מוצפת במהגרים מכל קצוות תבל וצריכה להעמיד סטנדרטים אחידים לכולם (האם היינו רוצים לעבור ניתוח ע"י רופא שהביא תעודה מעיירה נידחת מאחת המדינות האסיאתיות?). פתרונות אפשריים למצב זה הם, כמובן, עבודה קשה והתמדה בתחום המקצועי, עד שמגיעה ההזדמנות הנכונה. או לחילופין, הסבת קריירה, מציאת אפשרויות תעסוקה חלופיות, שירותים בתוך קהילת ההגירה שלך, וכן יזמות פרטית. רבים מהמהגרים לקנדה, ישראלים כמו גם בני קבוצות תרבותיות שונות, נמנעים מלהסתמך על מעסיקים ומחליטים לפתוח עסקים עצמאיים. רבים מהישראלים, הידועים כבעלי תושייה, אמביציה, ופיקחות (שלא לומר "אומנות הקומבינה") - מצליחים היטב בעסקים וביזמות.

או אז נשאלת השאלה - האם מי שהתבסס מבחינה כלכלית, שולט בשפה, רכש חוג חברים, והתרגל למזג האוויר - מפסיק לחשוב על חזרה לישראל? מבדיקה לא סטטיסטית, התשובה היא לא. רבים, גם המסודרים, ממשיכים לחשוב על ישראל כאופציה.

מדוע? על כך ננסה לענות ברשימה הבאה.