הייתי אתכם בעמונה

הייתי אתכם ילדים יקרים.
הייתי אתכם בעמונה.

ראיתי אתכם עומדים בכל הטרמפיאדות בדרך ממהרים להגיע לעמונה לפני נעילת שער.

ראיתי אתכם עולים במעלה התלול העולה עמונה, נערות קטנות עם תרמילי ענק על גבן, נערים עליזים נחושים ומלוכדים, נחש אנושי המשתרע מן הכניסה לעפרה ועד ראש הפסגה.

הייתי אתכם בצהרי יום ג', בשמש החורפית הנעימה, אווירה של מחנה קיץ, אווירה אופטימית בתקווה שהכול יסתדר איך שהוא וכולנו נחזור הביתה, לישיבות ולאולפנות, טעוני חוויות עליזות.

הייתי אתכם בבתי המדרש המאולתרים, בהרצאות בשיחות, בבירורים הרעיוניים.

הייתי לידכם בלילה, ישבתי במכונית המוגנת שלי בעוד אתם ישנתם על גגות הבתים בכוננות מלאה, הערצתי אתכם, זה היה על אנושי לשרוד את הלילה בקור המקפיא, ואתם גיליתם מסירות ודביקות.
ראינו בלילה את האורות הכחולים של המשטרה סוגרים עלינו מסביב והבינונו כי יום קרב לפנינו.

המתנו בבוקר יום ד' יחדיו להחלטת הבג"צ מתוחים ונרגשים ורצנו כמטורפים על-פי קריאת מערכת הכריזה לתפוס את הגגות לפני שהם יבואו.

ובתוך אווירת הקרב שנוצרה ראיתי אתכן בנות יקרות יושבות במעגל ושרות בדביקות את "על אלה אני בוכיה", ידעתי כי רובכן בוגרות גוש קטיף ועל אלה אתן בוכיות, כל כך הרבה מסירות והתרוממות רוח היתה בשירה הפשוטה הזאת.

וראיתי את הבנים פותחים מעגלי ריקוד, נותנים ידיים זה לזה ואנרגיות של כוח נפשי עוברות מיד ליד.

ואז הם הגיעו...

גוש שחור, כבד ומאיים, הקיף אותנו, ואנחנו נבהלנו, ומתוך הבהלה חיזקנו את ליבנו. ואני הבינותי כי הגיבור האמיתי הוא זה הכובש את פחדו, ואתם הייתם גיבורי אמת.

ומערכת הכריזה, קראה להם, התחננה בפניהם, "אחינו אתם, אל נא תריעו" והם היו חרשי שמיעה ואטומי לב.

ראיתי אתכם, נסים בבהלה והפרשים מסתערים עליכם, ראיתי אתכם נאבקים בכוחות השחורים מסביב לבתים, והם אלימים וגסים ואתם ילדים, ילדים טובים של בתים טובים מוכים פיסית ומוכים נפשית על-ידי אלו שחשבנו שהם אחינו.

הרבה אמונות הוכו שם, הרבה ערכים הפכו לנלעגים, הרבה שיעורי אזרחות נותרו נלעגים ומבויישים.

ואתם המשכתם להלחם בתוך הבתים ועל הגגות, מול זרמי המים וכנגד האלות והוכיתם נוראות וראשים נפתחו וידיים כופפו ואתם נאבקתם ללא יאוש.

וראיתי אתכם גם כשאבדתם עשתונות וידיתם אבנים, ילדים נבגדים שלי, ילדים מבתים טובים שאינם משליכים עטיפות מסטיק ברחוב, אבדתם עשתונות ואני אתכם.

וכשגג מספר אחד כבר נכבש, והמפלצת הטרקטורית נגסה בו ובבית מספר שניים היה המאבק בעיצומו, ראיתי את הבנות בגג שלוש קוראות בקול רם את מילות הווידוי של מוצאי יום כיפור "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" בשם השם המלא, ללא רב וללא מורה הבינותן בחושיכן הבריאים כי זו שעת הדין, כי זו השעה לקרוא בשם ה', כי זו מסירות הנפש היהודית של דורי דורות. והיה זה רגע מרגש מלא הוד ואני משוכנע כי תפילתכן הגיעה ישירות לכסא הכבוד.

אתם נצחתם שם בעמונה, למרות תשעת ההריסות, הניצחון שלכם, זהו ניצחון הרוח האמיתי, חרפת הפינוי של גוש קטיף הוסרה. הראתם כי האהבה ניצחה למרות הכול, האהבה לארץ ישראל, האהבה לכבוד האדם, נרמסה בגוש קטיף וקמה לתחייה בעמונה.

ילדיי גיבורי התהילה.