אורי שלנו

אני רוצה לפתוח בשיר שנכתב בימי הביניים רשות לתפילת נשמת. ולצד התפילה לאל אותה עורך לנו כל העת יורם, אני מצרפת את תפילתי תפילת כולנו.

שחר אבקשך -שלמה אבן גבירול

שַׁחַר אֲבַקֶשְׁךָ, צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי / אֶעְרֹך לְפָנֶיךְ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי.
לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל / כִּי עֵינְךָ תִרְאֶה כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי.
מַה זֶה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן / לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי?
הִנֵּה לְךָ תִיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן / אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלוֹהַּ בִּי!


אורי שלנו, כמה קשה לכתוב עליך, אורי, לכתוב עליך בלשון עבר בניגוד לכל התרחישים שניתן לחלום עליהם. וכבר עומדים אנו בל' ימים מיום שנפרדנו ממך, אורי שלנו. איני רוצה לכתוב עליך בגוף שלישי על כן אני פונה אליך בגוף שני. אתה עדיין עמנו ואתה עדיין מלווה אותנו.

אורי היית לנו משענת, הדף לא יכיל את כל שעשית למען אחרים. למען הקרובים ולמען הרחוקים. בכל עת שמישהו נקלע לצרה, הוא ידע שאפשר לפנות אליך ולבקש עזרה. לא יכולת להישאר אדיש כשראית מישהו במצוקה. לא היו גבולות למתן העזרה שלך. זה מה ששידרת לכולנו מקטן ועד גדול. אפשר היה לסמוך עליך, אפשר להישען עליך. חוסנך עמד לך רוב הימים, ולא הראית לנו את רגעי הייאוש והמצוקה שלך. עד לרגע האחרון ניסית להילחם באומץ ובהמון אמונה במחלה, שתקפה אותך ללא רחמים.

מגיל צעיר נרתמת למען העשייה. נכנסת למעגל העבודה בגיל שבו חבריך עדיין למדו. מהר מאוד בחרת במסגרת עצמאית , לצד הרצון למלא את כל התפקידים הרגילים כאזרח כמו השרות הצבאי. בחרת בדרך שלך כדי להגשים את החלומות שטווית . מהר מאוד הצלחת בזכות הכישרון שלך ללמוד כאוטודידקט, להתפתח ולהיות חשמלאי מוסמך. הקמת חברה והצלחת להקים עסק משגשג.

את מעגל החיים עברת כמו כל אחד, נישאת למירה ובחרת להקים משפחה בעיר בה גדלת. בחרת להישאר באשקלון ולא נדדת ברחבי הארץ כמו רבים מבני המשפחה שגדלת בה. כולם סבבו ולא חזרו לעיר ההולדת ואתה נשארת כמי שמחזיק את השורשים בידך מחובר לאשקלון בכל נפשך. הרבה גם בזכות המשפחה התומכת והחמה שגידלת כאן, מירה האישה האהובה ושלושת הבנים המסורים יניב, אסי וטל. הכלות המסורות כוכי ומגי והנכד המתוק יהב.

הספקת לחזות בנישואיי הבנים הגדולים, ואף לזכות לנכד. אבל כמובן שהותרת את בני המשפחה בתחושה קשה שהיה לך למה לחכות ופשוט נטשת את הספינה המשפחתית שלך מהר מדי.

ממך שאבנו כוחות ברגעי המחלה הקשים שלך. כשבאנו לבקר אותך כשהיית שקוע בדמדומים ובהזיות כל כך השתדלת לזהות את הבאים והיוצאים, מנסה להיאחז בכל כוחך בסובבים אותך. אורי, בעשורים האחרונים כשמשפחת המוצא התפוררה כמעט ואתה בנית לך את עולמך אתה תמיד דאגת לשמור על קשר עם כל החלקים שנפוצו לכל העברים. אני זוכרת שתמיד ביקרת את קרובי המשפחה בכל מצב ברגעי שמחה וברגעי עצב. היית אתה לנו לאבן שואבת, סימלת בעבורנו יותר מכל את האור. כמהנו לראות אותך ואתה אף פעם לא אכזבת אותנו.

אני למשל, זוכרת כיצד בכל פעם כשאושפזתי ללידת ילדי ואתה היית במילואים באחת הגזרות היית עוצר לבקר. כל מי שהיה זקוק לך במחלתו לא חסכת וסעדת אותו. לבך היה לב כל כך רחב שלנו נותר רק קצה קצהו של הלב הזה. אין מה להשוות בין מה שנתת לנו לבין מה שהענקנו לך. החשבונות הקטנים והמטופשים שערכנו לפעמים לא היו שווים לעומת הצדק שאתה עשית עמנו.

אורי, איני יכולה לתאר את מסע החיים שערכת מבחינה מקצועית, אבל תמיד נצורה בנפשי תמונה שלך בצעירותך כקורא ספרים. הרבה פעמים הייתי רואה כיצד אתה קורא ספרים, ואתה יודע זה נשאר חקוק בזיכרוני המון שנים. בבית הערבי בעיר העתיקה אתה בבית אמך שוכב וקורא ספרים. היה בזה מעין בריחה לעולם פנטסטי, לעולם שבו אהבות מתגשמות, שנאות נודדות והופכות לאהבה.

כ"מעיין המתגבר" אולי היה בעבורך ספר סמלי כמו לרבים מאיתנו שבו בן הפרברים מצליח להגיע לעמדת מפתח בחברה. ואמנם אף שלא הייתי קרובה אליך מבחינה גיאוגרפית השקפתי ממרחק כיצד אתה מגשים את חלומותיך.

הותרת את כולנו דווקא בשעה קשה זאת מחוזקים ומלוכדים. המחלה שלך הצליחה ללכד אותנו. גם מי שאינו נמצא כאן ברגעים אלה בוודאי מתגעגע אליך. הותרת חלל בליבנו והוא לא ימחה לעולם.


יש כוכבים , אורי, שאורם מגיע אלינו רק לאחר שהם נמוגים ונעלמים.
ועכשיו לאחר שהלכת, האור שלך נוגהַ על כולנו.
לעולם לא נשכח אותך אורי.
יהי זכרך ברוך.