ראשון בבידור - אחרון בחיזור

משהו חשוב, חשוב מאוד, משהו עמוק ובסיסי, לקוי בתפיסתו של הבדרן דודו טופז את הנשים בכלל ונשים מסוימות בפרט. משהו חשוב, מהותי, שהוא לא רק לקוי אלא אף מעוות וחולני.

בליקוי, בעיוות ובחולי זה עשוי, אולי, להימצא הסבר אפשרי ליחס הבלתי נסבל והבלתי נסלח שלו כלפי נשים שמעוררות בו יצר רע, שהולך ומשתלט עליו, הולך ומתפשט, הולך וכובש אותו.

הוא אינו מבין, מה פסול בהתנהגותו. מה מסליד, מאוס, מרתיע ובזוי בה. מה מעורר בה זעם כה חריף, מגברים ונשים גם יחד.
הוא אינו מבין - האם הוא באמת אינו מבין? עד כדי כך אינו מבין? מה מניע אנשים, לרבות גברים, לתבוע את עלבונן של נשים, אשר הוא, דודו, רואה בהן גוף חימום, מכשיר לסיפוק תאוותו.

הוא אינו מבין, שכל אישה היא - ורק היא! אדון (סליחה - גברת) לגופה ורק היא רשאית להחליט מה ועם מי. רק היא תחליט מתי ואם בכלל.

הוא אינו מבין, שגוף הזולת הוא שטח שיפוט ריבוני, אשר לאיש אין זכות, לא היתר ולא רשות, להיכנס אליו ללא מתן היתר, הסכמה ורשות.

הליצן העצוב, אשר הרעב והצימאון שלו לאהבה חוצים, באופן הבוטה שבו הוא משווע להם, את הגבול הדק, הסמוי, בין חמלה לבין רחמים. טופז חצה זה מכבר את הגבול הזה וכיום, פאתטי עד גיחוך, הוא מצוי באזור הדמדומים של הרחמים המעורר יותר מכל חמלה (המאיסה בו והסלידה ממנו מתחילים).

הוא אינו מבין, שיש נשים שהתנהגותו מעוררת בהן מיאוס, סלידה ורתיעה. הן אינן רוצות את קירבתו ומתעבות את חיזוריו המשפילים אחריהן. ראשון בבידור, אחרון בחיזור.

יש נשים שאינן מסכימות (מעניין מדוע...) שהוא יניח עליהן את ידו, קל וחומר - ילקק את תנוכי אזניהן, יגהר על עורפן, ינשק את לחייהן, יביא להן ביס. איכס.

יש נשים שלא נעים להן ולא מהנה אותן להיות מחוזרות כך, באופן אשר לא זה בלבד שאינו מעורר בהן שום עניין, שום גירוי, אלא שהוא מעורר רגשות שליליים עזים.

זה תקף גם אם המחזר הוא דודו טופז, האיש אשר רבים נוטים להנמיך את סף הסלחנות כלפי מעשיו המבחילים עד מתחת לחגורה משום שמדובר בו, בראשון בבידור, ולו, הלא, מותר הכל.

הוא באמת ובתמים (תמים הוא לא, זה ברור) אינו מבין שלא הכל מותר לו. שלא כולן מותרות לו, אפילו לו. הוא אינו מבין שיש דברים שאסור לו תכלית איסור לעשותם בשום מקום ובשום זמן שהם.

הוא אינו מבין, שהאיסור הזה נובע מההכרח של כל אדם לכבד את זולתו, ולא לכפות עליו דבר, אף לא שמץ-רמז של ליטוף בכרית הזעירה והרכה של הקטנה באצבעות כף היד, ללא רשות, ללא הסכמה.

מה שנראה לרבים כמובן מאליו, כמוסכמה שאינה צריכה כלל חיזוק או ראיה, לא מובן לדודו טופז. מעשיו השפלים מתועבים יותר אם הוא דווקא כן מבין.

החובה, המתבקשת, ההכרחית, להסביר לו מה אינו יכול להתקבל על הדעת בהתנהגותו כלפי נשים, שגופן רמוס ומופקר לגיפופיו, לנשיקותיו ולנשיכותיו ("תביא ביס") קודמת להכרח להכין לו סדנת-גמילה מהתמכרותו החולנית להטרדתן.

האיש זקוק בדחיפות לשניהם: לזה ( להסבר) ולזו (לגמילה).
אם הכשל התפיסתי (מולד? נרכש?) הוא חולי - אפשר וצריך להבריאו. ויפה לכך שעה אחת עכשיו - שעת החירום שלו, שהיא גם שעת העלבון והדמעה של המוטרדות