ככל שאני שומע יותר עדויות, אני מבין פחות. ככל שאני קורא יותר, אני יודע פחות. השואה תיוותר עלומה וחידתית, בלתי מפוענחת: לעולם לא ארד לסוף דעתם של מחולליה.
אבא ואימא, זיכרם לברכה, היו בשואה. בעצם, אם לדייק, הם היו בשוליה: אימא סעדה חולים, אבא חמל על יתומים. הם לא ניספו בה אבל לא ממש יצאו ממנה בחיים - בוודאי לא בחיים מלאים, כאלה שבהם אדם מברך מדי יום על עצם חייו, על חסד הבריאה ויופיה. משהו בהם - בעיקר באבא - מת, בעודו בחייו.
כשהיינו משפחה, מדי שנה, בערב יום השואה, שתי דקות לפני שש בערב, היינו, אחותי הבכורה, רחל, ואני, יוצאים אל גינת-המעט של בית הורינו וקוטפים שש גרברות - אחת למיליון.
לאחר הצפירה, שסימנה את תחילתו של יום השואה לגבורה ולמרד, הסתכנו באותן תמונות שחורות-לבנות, דהויות וסדוקות, שהזמן אף עטה עליהן קרום צהבהב, ורואים בהן את בני המשפחה שניספו.
אני לא זכר איש מהם - לא בשמו, לא בחזותו, לא במיקומו באילן היוחסין המשפחתי. משהו בי נאטם ומסרב לקלוט.
כל מה שסיפרו לי - נכנס ויצא בו בדיבור. ערפל וחושך גמור. באי-הזיכרון שלי היתה, אני חש וחושב, אי- התקוממות, מחאה, סירוב ורתיעה: מי יכול לשאת ולהכיל כמות כזאת של זוועות.
בעוד שנים אחדות - עד מאה ועשרים - ייעלמו אחרוני הניצולים. לא יהיה אפשר לשמוע עוד ממקור ראשון מה היה ב"פלנטה ההיא".
בהעדר עדים ממקור ראשון שיוכלו להפריך את התיאוריות השטניות של מכחישי השואה או, לחלופין, של הטופלים את אשמתה על קורבנותיה, יהיה קשה, אולי כמעט בלתי אפשרי, לשמר ולטפח את הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי את השואה.
דיירים אחרים גרים כיום במה שהיה לפנים בית ההורים. הגינה אינה. אינן גם הגרברות. אחותי הלכה למקום אחר. גם אני. בקיבוץ שההורים היו במעגל השני של מייסדיו ואנחנו, ילדיהם, נולדנו בו, לא נותרו לי אלא שני קברים וזיכרון ילדות חריף: זיכרון שש הגרברות, שהיינו קוטפים כילדים, קודם שנכנסו הביתה ושמענו את מה שאפילו אשמע ואאזין לו עוד מאות פעמים, לא אדע דבר על אודות השואה.
יש דברים שייוותרו בי סתומים אפילו יסבירו לי אותם לדיוקם. כמו השואה. מצטער, בכל מה שקשור לשואה - אני, מודה ומתוודה, החוליה החלשה. שלום.
