מימוש אמיתי לצוואתם של הנופלים

בחמישה/ששה עשר לאוקטובר 1973 לאחר קרבות בלימה בסיני, העתיקה אוגדת האלוף שרון את הלחימה לאדמת מצרים. כאשר חטיבה 14 פעלה להרחבת מסדרון, הצליחה. חטיבה 421 וחטיבת הצנחנים בסיוע הנדסה צלחו את התעלה, ועלינו לוחמי "סיירת הליכוד"/ "כוח רומאי"/ וכינויים נוספים, הוטלה המשימה לנתב את "גשר הגלילים" מערבה.

בעוד אנו מתכננים ומתכוננים למשימה, פנה אלי חברי סא"ל עמי מורג (לימים תא"ל) שהיה לעת ההיא מג"ד טנקים, בבקשה להעמיד סייר כדי לסייע למ"פ (רס"ן מיל יוחאי גלעד ז"ל) בניווט פלוגתו על ציר "עכביש" בואכה צומת "עכביש לקקן".

הטלתי משימה זו על כץ הגיבור, בלוויית הנחיה להמתין לנו בצומת "טרטור/ עכביש", לחבור, ולהמשיך יחד במשימות. אציין כי הכוח שלנו הורכב מקצינים וסמלים ששרתו כלוחמים ומפקדי פלוגות ב"סיירת שקד", כשאלה הגיעו אלי מכל קצווי תבל. האחרון שבהם היה יהושע כץ ז"ל, שתפקד כמאבטח במטוסי אל על. שלושה חודשים בטרם מלחמה פרצו שלשה פורעי חוק למלון באמסטרדם שם התאכסן צוות המטוס, ופתחו באש לכל עבר. כץ, שהיה בעברו מטובי הלוחמים ומפקד פלוגה מצטיין ב"שקד", השיב באש מדויקת ולמרות שנפצע נטרל את הפושעים. לאחר מכן פונה לבית חולים בישראל. משהחלים, חזר לאבטח - ושם, באחת הטיסות, תפסה אותו המלחמה מה שהביא לחזרתו לארץ והצטרפותו כלוחם בכוח.

וזה סיפור נפילתו: פלוגת הטנקים של יוחאי (שהייתה חלק מגדוד השייך לחטיבה 421), עברה זמנית לחטיבה 14 כדי לסייע בהרחבת המסדרון. לשם כך נעה הפלוגה מערבה לצומת טרטור/עכביש, ומשם אמורה הייתה לנוע צפונה ולחבור לכוחות החטיבה. לאחר שהגיעו לצומת ובניגוד לסיכום שלי (מן הסתם תחת הפצרתו של מפקד הפלוגה), המשיך כץ לנוע על גבי טנק המ"פ. וכך בסביבות אחד ממתחמי "החווה הסינית" נפגע הטנק מטיל סאגר. כץ עף מהטנק, התאושש וחזר לשם חילוץ הנהג. לאחר שפינה אותו למרחק ביטחון מהטנק הבוער, חזר כדי לחלץ את יתר אנשי הצוות. משהגיע בסמוך לדופן, התפוצץ הטנק - ויהושע כץ, במעשה גבורה שאין רבים כדוגמתו, נהרג.

כעבור שלוש שנים, בהיותי אלוף משנה וסגן מפקד אוגדת סיני, ניתחתי את אותו אירוע. בפעם הזו כנראה "נפל האסימון", ובעקבותיו עלתה השאלה מדוע נדרשתי להעמיד סייר למ"פ טנקים וזאת ע"ג כביש סלול בסיני, שם שלט הצבא היקר שלי מאז יוני 1967. והרי לכאורה, כמו כל צבא מקצועי, היה צה"ל אמור להיערך נכונה מול כוונות ויכולת האויב. כל שכן כאשר אלה הומחשו באימונים שביצעו המצרים לנגד עינינו, וגם גובו בהצהרותיו של נשיא מצרים על כוונותיו לפתוח במלחמה, "במטרה להפשיר את הקיפאון המדיני ששרר לאותה עת".

כלומר עם כל הרמזים הללו, התחייב: לתכנן את הגנת סיני, לבצע תרגילי מגננה, להכין מכשולים, ולבצע סיורי מפקדים להכרת השטח - כמסד איתן ויעיל, לסיכול כוונות האויב באם ימומשו.

אלא שבפועל התכונן צה"ל אך ורק "להעתקת המלחמה לשטח האויב" כלומר לצליחת התעלה - והתעלם לחלוטין מהכנת גיסותיו לניצול נבון של שטחי סיני להגנה ומשפרצה, הופתע צה"ל מחוסר מיומנותו להתגונן - ועד שהתעשת, שילמה ישראל מחיר עתק של דם ודמים.

לתומי חשבתי כי עובדה זו, בנוסף לאחרות שנחשפו במלחמה, שהצביעו מפורשות על חוסר מיומנות מקצועית בהפעלת גיסות, תהוונה מסד להפקת לקחי המלחמה ומוצא למסקנות ועדת השופט אגרנט, ולא היא.

מסתבר כי ישראל שלאחרי המלחמה, אימצה כחליף את "הקונספציה" ואת טעותו של ראש המודיעין בפירוש כוונת האויב, כסיבת הכשל. והרי כולנו חכמים ונבונים במידה מספקת כדי לקבוע כי אין קשר בין הטעויות הללו לאופני ביצוע המלחמה. ראה למשל תפקודה הבלתי נסבל של אוגדה 162 בקרבות ה-8 באוקטובר, ואחר כך לנוהל הקרב הרשלני שהביא לקטילת לוחמי גדוד הצנחנים ב "חווה הסינית " - וכמבוא לקטל שהיה נמנע, אלמלא היה מתקיים נוהל קרב מסודר בעיר סואץ. ומה ל"קונספציה" ולאופן הפעלה ח"א שלנו בסיוע למעוזים? ללא תאום ותמורה מבצעית, זולת חשיפתם של מטוסינו לאש הנ"מ המצרית. והכיצד ניתן לקשר בין אמינותו של אשרף מרוון (חתנו של גמל עבדול נאצר) שדיווח כי המלחמה תפרוץ בערב שבת (כשבפועל התחילה בצהריים), לחוסר המקצוענות בכיבושי החרמון?

אכן, יש די בעובדות כדי לקבוע כי משקלם של "הקונספציה" וכשל הניבוי של האלוף זעירא (ראש א"מן), היה שולי בהשפעתו, לעומת חוסר המיומנות המקצועית של צה"ל בניהול המלחמה. אלא שהבורות המונעת את הבנת הנקרא, שירשה את הסיבות הללו כראש וכעיקר, מה שאיפשר לכשל להתעצם לכדי מסה אדירת ממד, שהפך לפגע רע בתפקוד צה"ל בלבנון "הראשונה", גרם לתבוסה הצבאית באינתיפאדה, והביא לכישלון הצורב במלחמת "שלום הגליל השנייה".

ואם לא די בעובדות כהוכחה לכשל לאומי בהבנת הנקרא, באה אחריה קביעתם של שרהב"ט דאז (עמיר פרץ) וסגן הרמטכ"ל (האלוף קפלינסקי) בציון חשיבות המלחמה ההיא: "בזכות חשיפתה, את העדר המוכנות והמיומנות של צה"ל " - כאשר לתימוכין, הצביעו על מיעוט האימונים שלפני המלחמה, וזאת בלי דעת לדברי הימים מלפני שלושים ושש שנים - המבארים כי ב 1972/ 1973, התאמן הצבא בהיקף כפול ומכופל מאלה המתבצעים היום. מה שהיה אמור ללמד אבירים אלה כמו את יורשיהם ואיתם כל אם עבריה במדינת היהודים, כי מקור המכשלה איננו בכמות האימונים אלא בשיטות אימון שגויות, המנציחות את הכשלים ומבטיחות את הישנותם במלחמה הבאה - פתח למכות קשות בעתיד, וביזוי של ממש בזכרם של יהושע כץ ולוחמי צה"ל לדורותיהם, "שבמותם, ציוו לנו את החיים".