קראתי על הצעה שתובא לחקיקה, בהקשר לתקנון לדיורים עבור הגילאים הגבוהים. יש בהם בחינת לעג לרש ולהלן מה שכתבתי לאותם שעומדים להביא את החוק לכנסת לאישור:
ההצעות נוגעות בעיקר לתקנון בעבור ניהולו הנכון בעיני המאשרים את קיומו, מפקחים עליו ואוכפים את כל הדרוש לניהולו התקין, מבחינתם. ראשית, בהצעות לתקנון כתוב שיקבעו אותו ועדי הדיירים באותם דיורים ועל כך רצוני להעיר.
אוכלוסיית דיורי המגן (גם בדיורים דומים), שהם בגילאים גבוהים עם בעיותיהם, מונים ציבור גדול, הגם שציבור זה תמיד יגדל - כולם מגיעים אליו. ציבור זה כולל הרבה דיירים עם שוני רב ביניהם. ואכן שוני רב ומכל מיני בחינות: אוכלוסיה גדולה, ותקצר כאן היריעה מלפרט את מכלול הבעיות, ואעשה זאת ככל שיעלה בידי בעת כתיבת הדברים.
אוכלוסיה זו מונה אפוא, גילאים שונים, ממקומות ובעלי רקע שונים, מצבי בריאות ותפקודים שונים (פיזית ונפשית). יש בה גם עגלות נכים ונעזרים במטפלים רבים (פיליפינים בעיקר) ועוד - כל אלה התקבצו במקום אחד, עד פטירתם, כדי להמשיך איכשהו את חייהם. בעבורם צריך תקנון כדי למנוע עיוותים שהמקום יכול ליצור.
בחרתי, בתור דוגמה, שתי בעיות שקשורות להתעלמות מצרכיה של אוכלוסיה זו ולא רק היא, כאשר זו נטולת הגנה - היא אינה שולטת על מפסקי החשמל והטלפון, מי יאזין להם ולמכאוביהם.
הראשונה, כידוע בעבור בעלי הדיור המוגן (לדעתי, בעיקר הפרטיים), דיורי המגן, הם מכרה זהב. ואכן, המקום דינאמי ביותר מבחינת פרנסה שוטפת שלא נגמרת (תמותה רבה), באים כל הזמן אנשים שעשו את חייהם ורוצים להגיע לנחלה והמנוחה. בעבור בעלי הדיור הנדון, אין בעיה להרחיב, להגדיל ולשנות את הדירות, לשביעת רצונם של המתקבלים החדשים והמקום הופך לאתר בנייה לכל דבר - רעשים וכל ה"תוספות" וכך לאורך השנים. בביטאון בטכניון נכתב שלרעש לא מתרגלים. לו היה תקנון, בניית הדיור הייתה צריכה להיקבע, על-פי ההנחיות הנדרשות, עד פתיחת הדיור בעבור הדיירים.
השנייה, כאשר דייר לא מרוצה מהדיור בו הוא נמצא ורוצה לעבור לדיור אחר, הוא אינו יכול בגלל שהפיקדון שנתן בעת הכניסה, ערכו הכספי ירד - הסתכלתי במילון לפירוש המילה "פיקדון" ולא נכתב שם שכמות הכסף יורדת, כי אם שהכוונה, עירבון תרתי משמע...
