אני לא מתכוון לכתוב על גלעד שליט, שזו טרגדיה עצומה שגם היא שייכת למציאות שלנו ומכל ההיבטים. אני מלא תקווה שנראה אותו מה שיותר מהר וגורלו לא יהיה כשל הטרגדיה האיומה עם הנווט ארד.
הפעם אני כותב על המראיין שלמה ארצי שראיין את משפחת שליט והראיון פורסם בידיעות אחרונות. זה ריאיון שני של ארצי, כאשר הראשון פורסם בעמוד הראשון של אותו עיתון. לי הדבר עשה טריגר לכתוב מה שעומד מעצם הראיון של ארצי, שמתקשר לנושא שאני מרבה לכתוב עליו. אני גם מאמין שהדעות שאכתוב עליהן, יש להן שותפים של רבים וטובים ממני. אין לי אפוא דבר נגד הזמר, אבל כאמור, הדברים מתקשרים לתיאוריה שלי על העיתונים שאני כותב עליהם הרבה.
בגדול, הנושא קשור לצביעות גדולה, כאשר לא אחת, "חתניה" גם נהנים ממנה. ואכן, הזמר ארצי, שיש לו מעריצים רבים בשטח הבמה המוכרת בעיקר לצעירים ולא רק, כנראה שבע ממנה והחליט לעשות "הסבה מקצועית" לכותב מאמרים, אבל כאן כאמור, זה כבר התקשר עם מציאות אחרת שלא יכולתי "להתאפק", כי הפעם הנושא הרבה יותר עמוק ושייך למציאות שלנו, של היעדר במה לציבור הרחב שזה חמור מאוד בגלל הקשר של זה למציאות שלנו שהיא על הפנים. זאת ועוד, המציאות של היעדר במה לציבור שכאמור אני עוסק הרבה בזאת, גם הפעם.
היום העיתונים מפורסמים בתדמית השקרית שלהם, כמו "הפה של הציבור" וכיו"ב אמירות בומבסטיות. עם זאת, בדרך שאין יודע עליה, הללו הפכו למעצמה - יש להם מעמד והנחות מעם המדינה, מוסדות שפיטה ובקרה שלהם ופטורים למיניהם (ממבקר המדינה למשל) ובנוסף - הם האסמכתה למה שקורה, שהרי אומרים "היה כתוב בעיתון" וזה עובד. ולענייננו, אומנם הם התקבלו (ע"י עצמם) "הפה של המדינה", אבל רבים יכולים להעיד, שלא קל ולעיתים אם בכלל, לזכות בבמה של הציבור.
אבל הזמן עושה את שלו: העיתונים מחפשים כל הזמן "פטנטים" איך לרכוש את הציבור - להיות מנויים וכו' - ולשם כך מכריזים על כל מיני צ'ופרים, הדברים ידועים ומפורסמים בכל מקום אפשרי.
אז מה היה לנו? - "הפה לציבור" רק על הנייר. מכל מקום, שלמה ארצי זכה בגלל היותו מפורסם, וכאמור, זה מבוסס על עיוות בלשון המעטה. לא נשאר לי אלא לסיים בנוסח הברכה המפורסמת לבעלי בתי המרקחת - "הלוואי שכולם יהיו בריאים" ולעיתונים, הלוואי שבכל בית יהיה אינטרנט.
