בלא שרציתי הלכתי והלכתי. יצאתי והגעתי לאן שהגעתי. אילו ידעתי שהיום היינו נפגשות אולי הייתי מתנהגת אחרת, הייתי מתכוננת לקראת הפגישה. הגעתי עד למקום שאת עוברת בו יום יום. נכנסת בשער לתוך הכיתות יושבת שעות ומעבדת את החומרים לכדי צורות. שנים אני מכירה אותך, כמו בתי . בת כמה אני אתה שואל אותי בערב, אמת שלך מול שלי. את נראית אחרת, אומר ולא מזהה מנין השמחה. משהו אחר ניבט מעינייך. ותוך כדי שיחה אתה מסיט אותי לומר את האמת. עדיין לא אכלתי ארוחת ערב. המועקה מתפשטת בי. סוחטת ממני כאב, מפלחת אותי.
את היית כמו בתי. נכנסת אלי לחיים, בישלת במטבח תבשילים שלך. ישבת אצלנו על הספה בסלון, תמיד התחבקנו כשהגעת אלינו. אני ואת. הייתי משלנו איתנו כל הזמן. הצחוק שבך חלחל אלינו ואנו שמחנו בך.
ועכשיו שלך הוא שלך ושלנו שלנו. כעת איני יודעת איך לחבק אותך. איך לומר לך שלום. מה לעשות עם עצמי כשאני רואה אותך. האם לעצור ולעמוד דום. האם לומר לך "מה שלומך" וללכת מהר. האם עלי לעצור לידך ולחבק אותך כמו היית ילדה אבודה. עכשיו אינך עמי, משהו הפריד בינינו. זה נגמר, "אני נסעתי למקום אחר, ברחתי מכל מה שהענקתם לי, איני עמכם." והיכן את, בתי?
והיום כשנפגשנו במקרה, לא יכולתי להביט בך, רציתי לברוח. כל כך אופייני לי לברוח. את יכולת לחבק אותי? האם נדמה לך שאני אמך ואת בתי? האם נדמה לשתינו שהתגעגענו כל כך זו לזו? כעת שעת ערב, לא יכולה לאכול עדיין ארוחת ערב. מה אעשה כעת. האם ניתן לשלוח לך הודעת טקסט ולומר לך שעל אף הכל אני אוהבת אותך. שחיפשתי לזהות בך האם את שמחה? ומרחוק ראיתי שאת נושאת על כתפיך מיליון שנות סבל וכשהתקרבת אלי באותה שנייה העלית חיוך ואני הפניתי את גבי אליך. האם הייתי אני באותם הרגעים, מה היה בי שזרעתי את הרוע על המדרכה בינינו. מה היה בי. תקוותי באה מולי ואני גירשתי אותה. תקוותי פגשה בי, מרימה את עיניה מחייכת חיוך של עצב ומחפשת את עיניי.
מולי באת, כמו בתי. ואני לא לב אֵם היה בי. היה בי משהו זר, משהו מן הרוע השתלט עלי, ורציתי לברוח. וכאשר המשכתי ללכת שאלתי את מי שראה מה היה כאן. לא זכרתי מה היה. רציתי למחוק את הפגישה. והיא כששמעה שיש לך המון סערות שמטפסות על גבך, ודוחפות אותך להרס העצמי הזה, לא ידעתי כיצד לחזור אל הרגע ההוא. לעמוד רגע לעצור, לחבק אותך. לומר לך חזרי, בתי. חזרי אלי לא אליו. היי עמי. שבי עוד קצת. בואי נלך לנו לשבת בבית קפה קטן. ונדבר, את אינך חייבת להיות עמו והוא אינו חייב להיות עמך. יהיו ימים טובים גם לך גם לו. ביחד או לחוד.
אמרי, מה קרה לנו? מדוע התגרשנו. מדוע התפרקנו. מדוע קמנו והלכנו. ומדוע אני מרגישה את הכאב הזה בעוצמה כה חזקה. עד הערב הרגשתי גיבורה. כשסיפרתי על הפגישה קמה מולי האמת וכבשה פניה ממני. הדפה אותי ממנה. כעת הייתי כל כך רוצה להשיב את מחוגי הזמן לאחור, לעבור באותו המקום מולך, לעצור. רק לרגע לעצור. לא לשאול אותך דבר. רק לחבק אותך. את היית החברה של הבן שלי שש שנים. והלכתי לך.
