מלחמתו של החבר של לי זיתוני ז"ל

אני רוצה להודות מקרב לב לרועי פלד, החבר של לי זיתוני שנהרגה בתאונת פגע וברח, שעושה פה שירות עצום למען כולנו במלחמתו ללכידת הפוגעים בתאונת הפגע וברח.

מלחמתו זאת של רועי, היא בעיני ממש כמו של שליח נעלה שהולך לשנות סוף-סוף משהו במלחמה האבודה שלנו בתאונות הדרכים. הוא פשוט ממלא פער עצום, שהמשטרה שלנו גרמה לו ושמערכת המשפט סייעה לזה. כאשר בסופו של דבר כל המערכת שלנו ניצבה חסרת אונים, חסרת מעש, כנגד תאונות הדרכים הרבות שקורות אצלנו יום-יום, ולא עשתה דבר חוץ מדיבורים חסרי תועלת - הוא הולך למלא את הפער העצום הזה שנוצר במדינה בין הצורך הידוע להילחם בתאונות הדרכים לבין המלחמה עצמה.

רועי פלד עושה מעשה אדיר שקשה בכלל להעריך אותו, לא מפני שהוא נלחם למען הצדק, לא מפני שהוא הולך על ערכים עליונים, אלא מפני שהוא פשוט מאוד הולך להציל המונים מתוכנו, מילדינו, שעתידים (במה שנראה היום הכרח המציאות) למות בדרכים - ובכל מיני דרכים וצורות לא טבעיות. בהציגו את הפוגע בתאונה כפושע נרדף ומקולל, הוא מצליח לשנות את מערך הכוחות שלנו מול האויב מספר אחד - ממלחמת מילים וכוונות (נהג בזהירות) למעשים - המודעות שבאה מתוך פחד היא עמוקה ואי-אפשר להתעלם ממנה - כל איש שיאחז בהגה יהיה מודע מעתה לסכנה שהוא עלול לגמור בכי רע.

המסר הברור של נפגעי תאונות הדרכים היה: זה לא יעזור לנו העונש, הם התרכזו בעצמם, כי כבר לא היה אכפת להם מכלום, הם היו מיואשים.

מנגד, מערכת המשפט נהגה בהבנה כלפי הנהגים הפוגעים, מה עוד שמערכת המשפט לא התאמצה ולא היו לה המשאבים (כי הממשלה לא הקציבה אותם!) להציג את המקרה כראוי בבית המשפט. כך יצא שמערכת המשפט היטיבה להעניש כל נהג שהואשם בעבירות קלות וזניחות, כי ידע שהנהג לא ייקח עורכי דין ואפשר להחליק פה פינות, אבל נגד העבריינים הרציניים היא פחדה לצאת, כי היה ידוע שהפרקליטות בסוף תיכשל בתביעתה.