מציב את שמי ונסיוני כערבון לתובנה מרכזית

כשהמחאה תפרום עניבתה, ותתנתק מעיתונאי החצר - רק אז יהיה לה באמת סיכוי להצליח.

מחאה שמחובקת על-ידי פרופסורים (כמו יונה או ספיבק כדוגמה) - מחוייטת מדי מכדי להיות קונצנזוס עממי של עם המתקומם על איבוד זכויותיו.

מחאה ש"מנהיגים" (חלקם סלב בשלב ראשוני או מתקדם) קופצים עליה חדשות לבקרים, גורמת לאנטגוניזם של ההמון להצטרף.

מחאה שמשתפת נציגיה בפאנלים עם חברי כנסת (שהסטיגמה המושחתת טבועה על מצחם) ובחסות עיתונאי חצר, מאבדת מהלגיטימיות העממית והלוחמנית שלה.