גרעין הגלותיות

ספרי שמואל, מלכים, דברי הימים, נביאים ראשונים ואחרונים בתנ"ך, מכינון המלוכה ועד חורבן בית ראשון, עוסקים באי קיום שלטון החוק (חוקת משה), וכתוצאה מכך, בהסתאבות השלטון והממסד הדתי ובקריסת ממלכות ישראל ויהודה.¹ המבקר החריף ביותר, לא רק את המוסר, אלא גם את האסטרטגיה הביטחונית של ממלכת יהודה, היה הנביא ירמיהו. מסתבר שהוא עקב בתשומת לב אחרי המהפך האסטרטגי במזרח התיכון, בייחוד אחרי קרב כרכמיש בשנת 605 לפני הספירה, שבו הביס נבוכדנצר השני מלך בבל את הצבא המאוחד של מצרים ואשור, בפיקודו של פרעה נכו השני מלך מצרים. בעקבות הניצחון בכרכמיש הפכה בבל למעצמת העל היחידה באזור, ואשור נעלמה. הֵעָלמות מעצמת-העל האשורית שהחריבה את ממלכת ישראל והייתה קרובה להחרבת ממלכת יהודה, הייתה רעידת אדמה אסטרטגית שנתפסה כעונש אלוהי. ומכאן, שבבל ומלכהּ נבוכדנצר הם שליחי ה'.²

ירמיהו הנביא הזהיר את המלך צדקיהו לא למרוד בבבל ולא לחבור למצרים. המלך לא נענה, שהרי היו לו יועצים צבאיים בעלי דרגות וניסיון, וירמיהו היה בסך הכל איש רוח. בגלל ביקורתו החריפה, נכלא ירמיהו "על הַמַּהְפֶּכֶת" (צינוק). בעת המצור הבבלי על ירושלים ביקש ירמיהו ללכת מירושלים לארץ בנימין, נתפס והואשם בבגידה, עבר התעללות ונכלא. הוא המשיך מן המעצר לייעץ להיכנע לבבלים, ואף קרא לחיילים לערוק ו"ליפול אל הכשדים". השרים דרשו להמיתו על שהוא "מרַפּה את ידי אנשי המלחמה הנשארים".³ בהסכמת המלך צדקיהו הטילו אותו השרים לבור טיט. הוא החל לטבוע וסכנת מוות ריחפה עליו. משנודע הדבר למלך, שפסח על שתי הסעיפים, הוא שלח אנשים לחלצו. על-פי תפקידו של צדקיהו, שהומלך על-ידי נבוכדנצר, ברור שהוא לא קִיים את התנאי מסֵּפר "דברים", ש"תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". האיזון בין ההוראה מספר "דברים" לטיעוניו של שמואל הופר לטובת האחרון.

מדוע נהגו צדקיהו המלך ושריו באווילות ומרדו בבבל? לפי הרמב"ם, משום ש"לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות",⁴ משמע, לא עסקו במה שראוי היה להם לעסוק ושלשֵם כך נבחרו, כפי שראשי השבטים אמרו לשמואל בבקשתם שימליך עליהם מלך: "וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ". מכאן שצדקיהו ושריו בגדו בתפקידם כפי שחזו יותם ושמואל. הם תכננו את מהלכיהם על-פי מה שהורו להם "החוזים בכוכבים" שאותם קראו "הנביאים (ירמיהו), סכלים ואווילים",⁵ אלה הם נביאי השקר. המצדדים במרד נגד בבל הגיעו למסקנתם על-פי נתונים אלה: התחולל מרד כושל נגד נבוכדנצר שלוש שנים לאחר גלות יהויכין; באותם ימים עלה מלך חדש במצרים שהתכוון לתקוף את בבל. באי יֵבּ שבמצרים התקיימה מושבה של צבא שכירים יהודי שקיימה קשר עם יהודה. המלך, שריו ונביאי השקר העריכו, בלא בסיס, שהאימפריה הבבלית תתמוטט כפי שהתמוטטה ממלכת אשור, ואם יסייעו למצרים במלחמתה בבבל הם יזכו לעצמאות מלאה.⁶ הלקח של ירמיהו היה: אם המלך צדקיהו, שריו ואנשי צבאו, גיבשו כך את האסטרטגיה הכושלת שלהם, לשם מה בכלל הם נחוצים? הם מהווים סכנה לקיום העם יותר מנבוכדנצר, שהרי בגלל האווילות שלהם נקט נבוכדנצר במהלכיו נגד ממלכת יהודה, מהלכים שהיו מקובלים בתרבות המלחמה באותם ימים.

כל תחזיותיו של ירמיהו באשר למהלכיו של נבוכדנצר, שאותו כינה "עבדו" של ה',⁷ התגשמו. יהודים שהוגלו לבבל בימי יהויכין (שנת 597 לפני הספירה) קיוו כי יוכלו לחזור במהרה ליהודה ולחדש את הריבונות. הם הסתמכו על דברי נביאים שהבטיחו זאת. בעיני ירמיהו אלה היו "נביאי שקר".⁸ הוא הזהיר את היהודים בבבל לא לטפח תקווֹת שָוְא ואף חִייב את הגלות:

"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל - עַל-הַכֵּלִים, הַנּוֹתָרִים בֵּית יְהוָה, וּבֵית מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם. בָּבֶלָה יוּבָאוּ, וְשָׁמָּה יִהְיוּ - עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, נְאֻם-יְהוָה, וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה".⁹

משמע, אַל ליהודים ליזום בעצמם עלייה לארץ-ישראל וחידוש הריבונות, אלא עליהם לחכות להתערבות אלוהית - לבוא המשיח. ובינתיים, "בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. וקְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-יְהוָה: כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם."¹⁰

אמנם ירמיהו ניבא כי הגולים ישובו למולדתם לאחר 70 שנה, אבל את שנות הגלות תֵאר ירמיהו כתקופה מאושרת, בניגוד למקובל בכל ההיסטוריה שבה הגלָיָה ננקטה כעונש על מרידות מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויֵעלם. חיוב ירמיהו את הגלות היא הכתובת על הקיר להעדפת הגלות על פני הריבונות, ואת אותה גלות ביקש ז'בוטינסקי לבטל.

בעקבות חורבן בית ראשון גברה האכזבה מן הריבונות המושחתת, המחייבת הפעלת כוח לנִטרול אִיומים. תרבות זאת שגרמה לחורבן בית ראשון ולגלות בבל, מצויה בקינות שבמגילת איכה, שכתיבתן מיוחסת לירמיהו. בקינה הראשונה נכתב: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה",¹¹ דהיינו לא ישיב מכה ולא יצא למלחמה. פסוק זה, ומה שהוא מבטא, מתגלגלים לאבן יסוד בנצרות (ראה להלן).

מי שציפה כי ה' ילחם את מלחמות ישראל, כפי שאפשר להבין שנהג ביציאת מצרים, ובכיבוש הארץ על-ידי יהושע, התאכזב: "אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה. ולעומת לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלאֻמִּים".¹²

מכאן מתחילה להתגבש מסקנה שתהיה סימן הֶכֵּר של הגלות: מוטב לא לקיים צבא ולא להילחם. לשמור על חוקי התורה ניתן לשמור בלא ריבונות. נטמן גרעין הגלותיות והמעבר משלב העבריות שבעם ישראל לשלב היהדות שהחרדים מצדדים בו עד היום ובייחוד נטורי קרתא, ולכן, אף שרובם משתלבים במערכת הפוליטית הישראלים, הם מסרבים להתגייס לצה"ל. ולעומתם אנשי הציונות הדתית מאמינים כי אם הם יובילו את מערכת הביטחון של ישראל (בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר), היא תתנהל כהלכה.

______________________

בשבוע הבא: בגידת השליטים והאליטות במצוות הדת, בעקרונות, בערכים ובאידיאולוגיה; אריה דרעי הולך בדרכו של רבין, בעזרת תרגיל שהגה היועץ המשפטי ולימים נשיא בית המשפט העליון ומחולל "המהפכה החוקתית", פרופ' אהרן ברק; הקומבינה המשיחית; הסתאבות מפא"י ומפלגת העבודה; האנטי-ציוניות של נטורי קרתא והחרדים והתגברות כוחם הפוליטי.

1. על כך כתב ז'בוטינסקי מפריס אל הסתדרות העובדים בירושלים, ב-9 באפריל 1934: "המהות היסודית של נשמת ישראל היא התשוקה ליושר חברתי. עוד לפני דור הנביאים, מראשית הִוָּלְדָה, בחלומותיה ובאגדותיה הראשונות, הביעה הנשמה הזאת געגועי-נצח לתיקונו של עולם. מימי ילדותו עד הנה, אף פעם לא השלים הרוח העברי עם 'המצב הקיים'. בחרדת קודש כרע ברך לפני יוצרו, אבל יחד עם זה דרש בזכותו לתקן ולשפר את היצירה. למרות האיסור מגבוה, טעם מפרי 'דעת טוב ורע'; חזָה סולם המשתף ארץ ושמים – סמל לרעיון הנאה שגם בן-אדם הוא יוצר. במשל הנאיבי על 'עקודים וברודים' בצאן יעקב (בראשית, ל"א, 10) לימדנו לשעבד את הטבע לממשלת ההרהור האנושי; עם הבורא נאבק יעקב פנים אל פנים על יד מעבר היבוק, ורכש לו את התואר 'ישראל' – 'כי שרית עם אלוקים ותוכל' (בראשית ל"ב, 29) אחרי כן בנה לו מדינה ותיקן דינים; את דין 'השבת' ואת דין ה'פאה' – זרע שממנו, במרוצת הימים, צמחה ונתפתחה כל אותה שיטת החוקים המגינה בימינו על זכויות הפועל העובד, והאביון המחוסר עבודה. ולא די בזה, גם את חזון ה'יובל', רעיון של מהפכה סוציאלית החוזרת בכל דור ודור, רעיון עמוק ונשגב שאת כל ערכו יבינו רק בני בנינו. והקים נביא אחרי נביא, ושני עקרונות לתורת כולם: שחרור החברה מחרפת הרעב והדלות, והאמונה ב'משיח' – לאמור, ב'תור הזהב' שאיננו בעבר (כאשר האמינו בני יפת – יוון ורומא) אלא בעתיד, ואתה בן-אדם, אתה תהיה בונהו.
"אין כישראל באומות העולם, אין כמוהו, שעד לתחתית תהומות מצפונו הנהו חדור אותו הצמא ליושר חברתי. אבל אין לו בית שייצר בו חברה כפי רוחו, חברה 'בצלמו ובדמותו' של אותו המצפון המיוחד. העם שנבחר לתפקיד נושא האמת הסוציאלית הריהו נע ונד המטיף את רעיונו רק באוזני נכרים, מטיף בעל פה ולא על-ידי דוגמה, כי אין לו 'מעבדה' שבה יבנה וישפר ויסיים את ציבורו הלאומי, ציבור מופת לכל העמים". ארכיון ז'בוטינסקי, א 1 – 1/24/2.
2. ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק ט' ואילך.
3. ירמיהו, ל"ח, ד.
4. רבי משה בן מימון, "איגרת לחכמי קהל העיר מארשילייא", ערך והוסיף כותרות יהודה איזנברג, אתר דעת, מכללת הרצוג.
5. שם, שם.
6. שיקול דומה הנחה את זאב ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, כשפעל לגייס יהודים לסייע לבריטניה כדי לקבל אחרי המלחמה מבריטניה המנצחת את ארץ ישראל. רוב מנהיגי ההסתדרות הציונית התנגדו לפעולתו של ז'בוטינסקי (ראה להלן). מכאן מסקנה שבמציאות אסטרטגית של אי-ודאות, אסטרטגיות סותרות עשויות להצליח.
7. ירמיהו, כ"ה, ט. ב"אלפא ביתא דבן סירא" (אתר דעת) מסופר שנבוכדנצר השני נולד מצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא.
8. כפי שראשי ההסתדרות הציונית ראו בז'בוטינסקי "נביא שקר" במלחמת העולם הראשונה.
9. שם, פרק כ"ז, פסוקים כא-כב.
10. שם, כ"ט, ד-ז.
11. איכה, ג', ל.
12. תהילים, מ"ד, י-טו.