התפתחות הפציפיזם היהודי

שני אישים מבטאים יותר מאחרים את הפרישה מן הריבונות העברית ליהדות הגלותית: ראשון היה ישו הנוצרי, שהדת שחולל ושעיצבו שליחיו וממשיכיו, בעיקר פאולוס, ויתרה על ריבונות לוחמנית למען קהילת מאמינים גלובליסטית, פציפיסטית, שאינה דבקה בתורת משה ומזמינה כל אדם להצטרף אליה. ביטוי מרכזי לתורתו הוא האמירה "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת".¹ לפי הברית החדשה ישו גם חזה את חורבן בית המקדש השני שהתרחש ארבעים שנה אחרי צליבתו.² בית המקדש סימל את הקשר בין הריבונות הפוליטית וטריטוריה לאומית לאמונה ולתורה. ישו ביקש לפרוש מן הריבונות ומן הטריטוריה ועל כן טבעי הדבר שהוא חזה את חורבן הבית. הממסד היהודי-דתי הסתייג ממנו, ודחה את שליחיו ואת ממלאי מקומו, שהפכו אותו, אחרי מותו, לאלוהים של ממש, שצליבתו כיפרה על פשעי בני האדם הרבים זה עם זה והנלחמים אלה באלה. ראוי להדגיש כי במהלך ההיסטוריה, עמים נוצריים נלחמו אלה באלה ובאחרים. כדי ליישב את הסתירה, לכאורה, יש לשוב לשיח בין ה' ושמואל ולדברי ה': "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". משמעות הדבר כי שליטי המדינות כופים על נתיניהם אורחות חיים בניגוד לאמונתם ולדתם, והדבר נכון לא רק לגבי היהודים, אלא גם לגבי הנוצרים ואף לגבי המוסלמים, שבעצם כתיבת שורות אלה רדיקלים דתיים לוחמים במערכות פוליטיות של מוסלמים.

הפציפיזם הישועי התגלגל בארצות המערב, בסוף מאה העשרים, לפרוגרסיביות המבקרת קשה את מדינת ישראל, שהאבות המייסדים שלה היו אומנם נאו-פציפיסטים אך הלוחמנות הערבית-מוסלמית כפתה על ילדיהם למען שרידותם לשוב לעבריות האברהמית לאחוז בחרב ולממש את הציונות האסטרטגית שהגה זאב ז'בוטינסקי.

שני היה רבן יוחנן בן זכאי, שחמק בתחבולה מירושלים בזמן מצור אספסיאנוס עליה, בימי המרד הגדול, שהסתיים בחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. לפי התלמוד הירושלמי, חזה בן זכאי את חורבן בית המקדש: "אמר לו (להיכל, למקדש) רבן יוחנן בן זכיי (כך בטקסט): היכל, מה אתה מבהלינו? יודעין אנו שסופך ליחרב, שנאמר 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך'".³ לפי התלמוד הבבלי, בן זכאי נפגש עם מפקד המצור.⁴ בתמיכת המצביא הרומאי, שבנו, טיטוס, החריב את בית המקדש, הניח בן זכאי את היסוד ליהדות רבנית, פציפיסטית ובלתי ריבונית, הנאמנה לתורת משה. המצביא הרומי נקט בדרך זאת כדי לחזק את "מפלגת השלום" בקרב היהודים, ובכך היה, למרבה הפרדוקס, גורם מרכזי במהפכה הרבנית ביהדות שקיימה את העם הגולה. בן זכאי הניח את היסוד לסידור התפילות ולתורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששת סדרי משנה.⁵

מנקודת מבט ריבונית, בן זכאי היה בוגד, משתף פעולה עם האויב, כמו בן דורו, יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שחָבָר לרומאים. זאת הייתה, בין היתר, השקפתו של הסופר והוגה הדעות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בן דורו של ז'בוטינסקי, שכתב: "אלה שנפלו על חרבם היו יתרים מאלה שנמלטו מבין החומות וטמנו את עצמם בארונות מתים".⁶ ההיסטוריון, יחיעם שורק, מעלה אפשרות שפעולותיו של בן זכאי "נועדו לקדש את שם יבנה ולהמעיט את חשיבותה של ירושלים ובכללה את המקדש... החלטתו האסטרטגית של רבן יוחנן בן זכאי הייתה לשתף פעולה עם הרומאים, ובתמורה לזכות בהנהגה המצנטית מטעמם, ועל כך אנו מוצאים עדויות מפורשות בתלמודים".⁷

בן זכאי, חבריו וממשיכי דרכו, התייחסו בהסתייגות לכיבוש חלקי ארץ-ישראל בימי יהושע, וטענו שקדושת השטחים שנכבשו פקעה ובטלה לעומת קדושת השטחים שיושבו בדרכי שלום, תוך קבלת צ'ארטר מהמלך כורש בימי שיבת ציון של עזרא ונחמיה: "כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו... שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא" .⁸

רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין – השל"ט, מגדולי חכמי גרמניה ופולין ומגדולי פרשני המשנה, התייחס לנושא זה וכתב שקניין שנעשה בכוח מתבטל בכוח, אולם קניין שנעשה בהסכמה לא יכול להתבטל בכיבוש אלא בהסכמה בלבד.⁹ אולם בניתוח שלנו לעיל הראינו שאברהם קיבל מפרעֹה את ארץ כנען בהסכמה, אם יצליח לבלום את התקדמות אבירי המרכבות למצרים. לפיכך גם מנקודת מבט עברית, ארץ ישראל שכבש יהושע בן נון שייכת לעם ישראל לעתיד, וקדושתה אינה מתבטלת. מכך התעלמו בן זכאי וממשיכי דרכו, בהתאימם את פרשנותם לנסיבות האסטרטגיות, כפי שצפוי על-פי עקרון השרידות.

מנקודת מבט יהודית, רבנית, בן זכאי הוא אב מכונן. לפי האגדה, עד מותו, לא היה בן זכאי שלם עם מעשהו, ולא היה ברור לו אם מקומו יהיה בגן עדן או בגיהינום.¹⁰ ואכן גדול תנאי הדור הבא, רבי עקיבא, וגדול אמוראי בבל בדור השלישי, כ-250 שנה אחרי החורבן, שהיה ראש ישיבת פומפדיתא, רב יוסף בר חייא, ביקרו את יוחנן בן זכאי על שביקש מאספסיאנוס את יבנה וחכמיה ולא את ירושלים. התירוץ שנתנו חסידי בן זכאי היה "שבקשה כל-כך גדולה הוא לא יסכים, ואז לא תהיה אפילו הצלה קטנה".¹¹ מצד שני ניתן לומר שבן זכאי דווקא היה מעוניין שירושלים תיחרב, כי היא מסמלת את הריבונות ומעוררות מלחמות, גם לפני כן וגם אחרי כן, עד היום.

את התוצאות התרבותיות של מהפכת בן-זכאי ניסח הרב ידידיה צוקרמן: "הפעילות הצבאית הייתה אחד מתחומי הפעולה האנושיים היחידים שמאז העת העתיקה לא זכו לשום תרומה משמעותית מצד היהודים. תרבויות אחרות יכולות להצביע על שרשרות אינטלקטואליות רציפות בתחום המחשבה הצבאית... לעומת מסורות עשירות אלה מצטיירות אלפיים השנה של התרבות היהודית כחלל מתמשך בכל הנוגע לענייני צבא... ענייני צבא נעדרים כמעט לחלוטין מן הקלאסיקה של הפילוסופיה, הפרשנות וההגות המשפטית במסורת היהודית... בעיני חכמים האחיזה בחרב איננה אופיינית לישראל, אלא שייכת לעמים אחרים: 'והידיים ידי עשו - אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו' (בבלי גיטין נז, ב)".¹²

ההיסטוריונית, כלת פרס ישראל, אניטה שפירא, טענה בספרה "חרב היונה" ש"סלידתו של היהודי מפני השימוש בכוח... ביטאה מציאות היסטורית בת דורות:¹³ מאז השתלטות הנצרות בקיסרות הרומית, וביתר שאת מאז התפשטות המשטר הפיאודלי במערב הים התיכון ובאירופה, וניצחונות האיסלאם מזרח התיכון, הוגבלו היהודים למעמדות שלא נשאו נשק... כאשר החלו יושבי הערים באירופה לשאת נשק ולהגן על עצמם, נפקד מקומם של היהודים". התוצאה לפי שפירא: "במרוצת השנים, קיבלה ההימנעות משימוש בכוח ממדים של תכונה לאומית יהודית, אחד מקווי האופי אשר מייחדים את היהודי משכניו הגויים".¹⁴ מבחינת שפירא, הגלות היא התפתחות נסיבתית שלילית שהשפיעה על אופיו של העם היהודי, ולא מצב רצוי שבו בחרו בן זכאי וממשיכיו עד היום.

אחרי כשש מאות שנה, נטל מוחמד הערבי את העלילה התנ"כית וביסס עליה דת קוסמופוליטית מיליטריסטית, השמה את הדגש על ריבונות האיסלאם בעולם. הפרשה התשיעית בספר הקוראן מוקדשת כולה לג'יהאד שפירושו מאמץ. חמש המצוות החשובות ביותר נקראו "עמודי האיסלאם". את הג'יהאד מקבלים המוסלמים כעמוד השישי, ואפשר לבצע אותו בארבע דרכים. הג'יהד הרביעי הוא בחרב - במלחמה. מראשית התפשטות האיסלאם רווחת האמרה "דין מוחמד בסיף", דהיינו: דתו של מוחמד בחרב – במלחמה. יש "חדית" (תורה שבעל פה) האומר: "הג'יהאד הוא הפסגה של הדת". ויש חדית, האומר: "לכל אומה יש את הייחוד שלה, הייחוד של אומה זו (המוסלמית) זה הג'יהאד". בין הקוסמופוליטיזם הנוצרי הפציפיסטי לקוסמופוליטיזם המוסלמי המיליטריסטי אנחנו מצויים ברבע הראשון של המאה ה-21.

באלפיים שנות הגלות לא כבה נר העבריות, שהרי כמו האמונה והתורה, גם הריבונות היא מדאורייתא. ולא רק מדאורייתא, אלא היא אבן יסוד בהתנהגות האדם הפועל לנטרל איומים, על-פי עקרון השרידות. ריבונות היא אמצעי עיקרי לנטרול איומים כפי שהבין אברהם אבינו. אבל, הגלותיות התחכמה לריבונות ודחתה אותה לאחרית הימים, בימות המשיח, כחזון ישעיהו: "והיה באחרית הימים... וכיתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".¹⁵ בתלמוד‏ מובאת דעה חריגה של התנא רבי הילל (נכדו של רבי יהודה הנשיא) ואחיו הצעיר של רבי יהודה נשיאה, האומר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו".¹⁶ המובן הפשוט של הדברים, שהנבואות במקרא אודות המשיח התגשמו בתקופתו של המלך חזקיהו, האחרון ממלכי בית דוד, שבימיו היהודים זכו לתשועה פלאית (מאשור), ולפיכך אין לצפות לביאתו של משיח נוסף. לעניין זה התייחס ישעיהו ליבוביץ במאמרו: "הגאולה המשיחית במשנתו של הרמב"ם": "למה קבע הרמב"ם את ביאת המשיח כאחד מן היסודות (או העיקרים) של האמונה? אנו חוזרים לתשובה שכבר ניתנה לעיל: 'המשיח' אינו צורך של האמונה, אבל הוא צורך של מאמינים שאינם מסוגלים להתעלות מעל ל'שלא-לשמה'. הרמב"ם יודע, שהללו הם הרוב הגדול של 'שלומי אמוני ישראל', כי זה טבעו של האדם – פרט ל'יחידים השלמים'"¹⁷ התוצאה: יהודים לא רק הורחקו מן הצבאות, כפי שכתבה אניטה שפירא, אלא גם לא למדו עוד מלחמה, אולי כדי להתכונן לימות המשיח.
___________

בשבוע הבא: "מרד התפוצות" – פרישת כת הנוצרים מן היהדות; התחזקות המרכז היהודי בבבל; מרד בר כוכבא; עמדת חסידי סאטמר; מרד שנת 351; חתימת התלמוד והפסקת הרחבתו; ממלכת חִמיָר; המרד האחרון; המוסלמים כבשו את ארץ ישראל מידי ביזנץ בעזרת היהודים.

1. מתי 39: 5.
2. מתי, פרק 23, פסוק 37 עד פרק 24.
3. מסכת יומא, פרק ו', דף מג, עמ' ג.
4. גיטין, נו, א-ב
5. עוד בהיותו צעיר (23) העריך ז'בוטינסקי מאוד את היצירה היהודית שאחרי חורבן בית שני: משנה, תלמוד, מדרשים, ספרות הגאונים הקבלה והספרות הרבנית. הוא כתב על כך ב-14 במאי 1913 לחברו משה מרגולין בפטרבורג: הספרות הלאומית-דתית חייבת לתפוס מקום מכובד במערכת ההשכלה הלאומית שלנו, כפי שהיא ראויה לו. עליה לתפוס את המקום השני אחרי התנ"ך. ספרות זו צריכה לשמש יסוד לתרבותנו גם בחינוך היהודי המודרני. הדעה הבלתי נכונה על ספרות זו נובעת בראש ובראשונה מסיבות פסיכולוגיות. דעה זו היא עדיין ההד למחאה הסוערת נגד המסורת, שממנה התפתחה אצלנו תנועת ההשכלה. מאבק זה נגד המסורת איבד מזמן את כוח המחץ שלו. ו'הדחייה' הפסיכולוגית מפני הספרות הדתית שלנו מאבדת מדי יום ביומו את הקרקע מתחת לרגליה. בשעה זו דרושה גישה חדשה כלפי הלך הרוח המשתנה ויש להעניק ליהודי בן זמננו את ספר המסורת היהודית בצורה חדשה, המתאימה לרוח הזמן המודרני ולהרגלי קריאה והלימוד של זמננו. ההתאמה לרוח המודרנית אינה חייבת בהכרח להתבטא בשינוי הטקסט. הטקסט של ספרות מונומנטלית זו חייב להישאר שלם וללא שינוי. מטרתי היא, להעניק ליהודי המודרני את ספר המסורת היהודית במלואו". ארכיון ז'בוטינסקי, א 1 – 3/2
6. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, פירורים, פרויקט בן יהודה.
7. יחיעם שורק, מובאה מאלפת שחסר לי, אתר ידענים
8. בבלי חגיגה ג, ב
9. יום טוב ליפמן, תוספות יום-טוב, עדיות, ח, ו.
10. תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף כח, עמ' ב'
11. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נו עמוד ב
12. ידידה צוקרמן, "תפיסת הביטחון בספרות התנאים", לימודים – כתב עת וירטואלי לענייני חינוך והוראה, מכללת הרצוג, דעת – לימודי יהדות ורוח, גיליון 6, ינואר 2013,
13. ולא מהפכה פרדיגמטית, כפי שאני טוען.
14. אניטה שפירא, חרב היונה, 1992, עם עובד. 10-9.
15. ישעיהו ב' ב-ד.
16. מסכת סנהדרין, דף צ"ט עמוד א.
17. ישעיהו ליבוביץ, הגאולה המשיחית במשנתנו של הרמב"ם, אתר ליבוביץ.