מורשת המבצעים המיוחדים

שיקולים מוסריים ואנושיים ביחסי צ'כוסלובקיה

רפאל בן-שלום, יליד טרנסילבניה שברומניה, נשלח לצ'כוסלובקיה להקים קן של "השומר הצעיר" בפראג. השנה הייתה 1938 והוא היה אז בן שמונה-עשרה שנה. בימי המלחמה, עזב את פראג והצטרף לפרטיזנים בסלובקיה. אחרי המלחמה נסע ללונדון, השתתף בדיוני הוועד-הפועל הציוני הראשון שהתכנס שם אחרי מלחמת העולם, כציר מטעם "השומר הצעיר". אחר-כך חזר לפראג והקים את "המשרד הארץ-ישראלי", בשני חדרים של בית הקהילה הישן. פראג הייתה מרכז "הבריחה" של יהודים מהגוש המזרחי הקו מוניסטי; שליחים ציונים רבים ביקרו בה והשלטונות הצ'כיים ראו ב"המשרד הארץ-ישראלי" מעין קונסוליה של מדינה-בדרך - ובפעולות המרי של היישוב העברי נגד הבריטים ראו מאבק אנטי-אימפריאליסטי. משה סנה, חבר הנהלת הסוכנות (לפני שהתפטר בדצמבר 1947), ביקר בפראג שלוש פעמים, ובן-שלום ליווה אותו לפגישותיו עם שר החוץ, יאן מַסַריק וסגנו הקומוניסט, ולדימיר קלֶמֶנטיס. שניהם הבטיחו לסנה שצ'כוסלובקיה תתמוך במאבקי הציונים באו"ם ותצביע בעד הקמת מדינה יהודית. כמו-כן הם סיכמו על משלוחי נשק בשביל ה"הגנה".

נציג צ'כוסלובקיה תמך בחלוקת ארץ ישראל

נציג צ'כוסלובקיה באו"ם, קרל ליסיצקי, היה חבר בוועדת החקירה של האו"ם לעניין ארץ ישראל (ועדת אונסקו"פ) ותמך בחלוקת ארץ ישראל. אחר-כך היה יושב-ראש "ועדת הביצוע", שאמורה הייתה לקבל את השלטון על הארץ מידי הבריטים ולהעבירו בצורה מסודרת ליהודים ולערבים. לעיתונאים ערבים שהתלוננו על קרל ליסיצקי, השיב שר-החוץ הצ'כי יאן מסריק: "אני סבור שעמדתה של צ'כוסלובקיה הייתה נכונה. יש לי שם של ציוני, אבל את גישתי לבעיה הציונית מדריכים שיקולים מוסריים ואנושיים. לא כפיתי את דעתו על הקבינט. מר ליסיצקי ביקר בארץ ישראל. הוא אדם רציני ואפשר לסמוך עליו. כחמשת אלפים יהודים עלו לארץ ישראל מצ'כוסלובקיה והם נקלטו בה יפה. הם עובדים. אני רואה בהתפתחות זו ברכה ליהודים".

המהפך שהתחולל בצ'כוסלובקיה בפברואר 1948 (כשתפסה המפלגה הקומוניסטית את מלוא השלטון), הִזרים לממסד הצ'כי יהודים רבים, שלא מעטים מהם היו ציונים-לשעבר, שהתפלגו מהמפלגה "פועלי ציון" בשנת 1920. במארס 1948 מונה קלמנטיס לשר החוץ.

שליחי ה"הגנה" אימנו יהודים צעירים באירופה ובמחנות המעצר של המעפילים בקפריסין, כבר משנת 1946. הנבחרים שבצעירים אלה עברו אימונים אינטנסיביים באיטליה, גויסו לפלמ"ח בטקס צבאי, בנוכחות יגאל אלון, ונשלחו (בדצמבר 1946) כמאבטחים לקונגרס הציוני הכ"ב בבאזל. ב-12 במארס 1947 עלו לארץ ישראל באוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" שפרצה את ההסגר הימי בחוף ניצנים.

במאי 1947 יצאה מארץ ישראל לאירופה קבוצה גדולה של שליחי ארגון ה"הגנה", מחציתם מהפלמ"ח. אחד השליחים בקבוצה זו היה המשורר חיים גורי שסיים תקופה של שֵרות כמפקד מחלקה בפלמ"ח. מפקד ה"הגנה" באירופה כולה היה אז נחום שדמי (קרמר) ומפקד ה"הגנה" במזרח אירופה היה יעקב (יענקלה) סלומון. גורי נשלח להונגריה. על קבוצת חברי ה"הגנה" בהונגריה פיקד יוסף מאיר (יושקו מגרי), מגיבוריה הבולטים של המחתרת ההונגרית, ולימים חבר קיבוץ געתון.

סיפר חיים גורי:

• "החלה פרשה של עבודה בקרב תנועות הנוער. גם לאחר החורבן הגדול היו כוחות גדולים של אלפי חברים מתנועות-נוער ציוניות. הם היו מפולגים כאילו השוֹאה לא עברה עליהם. אִרְגַּנּוּ אותם, לימדנו אותם לשיר ועשינו להם אימונים גופניים: מסעות, ספורט שימושי, קפּא"פּ², ג'וּדוֹ. רק מאוחר הרבה יותר הבנתי שטיפלנו בפצע פתוח ועל-רקע זה התגלעו חיכוכים בינינו לבינם. החֲוָיָה ההונגרית חוזרת בכל כתָבַי מאז".³
  

רוב שליחי ה"הגנה", "הבריחה" והמוסד לעליה ב', ששהו באירופה, ביקשו רשות לחזור לארץ ישראל כשפרצה מלחמת העצמאות. הם לא קיבלו הנחיות מהמנהיגות הצבאית המתארגנת. ב-27 בדצמבר 1947 כינס אותם נחום שדמי בפאריס, והציע להם לגייס באירופה עשרים אלף יהודים צעירים ולתת להם אימון צבאי ראשוני. השליחים סֵרבו. שדמי המאוכזב החליט לחזור לארץ ישראל. לאחר הרהור שני קיבל המוסד לעליה ב' את הצעתו, ובפברואר התכנסו השליחים בפראג והקימו את מרכז "גיוס חוץ-לארץ".

סיפר חיים גורי: "יענקלה סלומון נטע בכולנו חלום על בריגדה של נוער יהודי, ניצולי השואה, שתתאמן בחוץ-לארץ ותלחם בארץ. הוא קיבל על כך אישור מן הארץ באמצעות אהוד אבריאל. הרעיון נראה מציאותי, בייחוד אחרי שבצ'כוסלובקיה החלו אנשי ה"הגנה" להתאמן בקורסי טַיִס, ארטילריה, קשר ועוד. מדי פעם אמרתי ליענקלה שאני מבקש לחזור ארצה ולהִלחם. בהתחלה הוא הטיל עלי לפקד על אוניית נשק שתפליג דרך הדנובּה. משתוכנית זו נפלה, הוא הטיל עלי לארגן ולפקד על קורס צניחה בצ'כיה".

ספק אם הייתה באיזשהו צבא בהיסטוריה קבוצת אנשים מיוחדת כל-כך כפי שגייס חיים גורי, בעזרת סלומון והשליחים לקורס הצניחה. נזכיר רק אחדים מהם:

היה שם יצחק גרינוואלד, ניצול אושוויץ ששוחרר על-ידי הרוסים ב-6 במאי 1945, הצטרף להכשרה של בני-עקיבא בבודפסט, שם הכיר את חיים גורי ואת גיסו בן-עמי ריבלין, מקיבוץ גשר. במאי 1948, הם צֵרפו אותו לקבוצה של צעירים יהודים מהונגריה על-שם חנה סנש, שנשלחה לעיירה זביגין קרוב לגבול סלובקיה, לעבור קורס מפקדי כיתות. אחרי שלושה שבועות, חזרו חברי הקבוצה להכשרות שלהם, לאמן את חבריהם. בתחילת יולי התקיים טקס מרשים בבודפסט לקראת עלייתם ארצה. שם נודע להם שהמג"ד הוא יוסף מאיר, גיבור המחתרת ההונגרית. ברגע האחרון לפני ההפלגה ארצה, התבקשו האחים ברוך ואפרים לוי, מהכשרת בני-עקיבא, ויצחק גרינוואלד לחזור לבודפסט, על-מנת להצטרף לקורס הצניחה.

בשבוע הבא: החניכים ניצולי השואה בקורס הצניחה בצ'כוסלובקיה; קרל כהנא מן הקומנדו הבריטי; ההכנות לקורס הצניחה; מתחים בין חניכי בקורס; ישראל גלילי ואהוד אבריאל מגיעים לצניחה הראשונה; השפעת הקורס על יצירותיו של חיים גורי.

[1] ארתור לנדמן (שנודע גם בכינוי יוסף שטיינברג), היה קצין ולוחם שהיה מעורב בהקמת מערך הצניחה של צה"ל בראשית ימי המדינה.
[2] קרב פנים אל פנים.
[3] סדרת ראיונות עם חיים גורי